אמר החכם מכל אדם (משלי יג כד): "חושׂך שבטו שׂונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". בילקוט (משלי תתקנ) מובא: "וכי יש אדם ששונא בנו? אלא מתוך שאינו מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ, עתיד לשונאו, אבל אם מוכיחו נעשה אוהבו".
במדרש (שמו"ר א) מובא: "ומה תלמוד לומר ´חושך שבטו שונא בנו´? ללמדך שכל המונע בנו מןהמרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו". ומפרש הישועות יעקב (שמו"ר א): "ללמדך שכל המונע – היינו בשבט המוסר כשהוא קטן ולא גער בו".
לפי דברים אלו, ´חושך שבטו´ אין הכוונה ל´מקל´ אלא לשבט המוסר, וסוף הפסוק יוכיח שהרי כתוב: "ואוהבו שחרו מוסר". ואם ´שבט´ הכוונה למקל, היה צריך לסיים ´ואוהבו מכהו´.
וכן מצינו בנביא (מלכים א´ א): "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך, ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו, ולא עצבו אביו [דוד] מימיו לאמר: מדוע ככהעשית"? ומפרש רש"י: ´ולא עצבו´ – "לא הכעיסו. ללמדך, שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה".
והרד"ק מבאר: ´ולא עצבו´ – ולא הכעיסו, כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומייסרו לאמור: "מדוע ככה עשית"? לפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו".
נמצא, שכאשר אין הבן נוהג כשורה צריך להוכיחו, וכיצד? שיאמר לו: "מדוע אתה עושה כך?" שאם לא יוכיחנו ויניח לו לעשות כאוות נפשו, הוא יצא לתרבות רעה, ויבוא לידי מיתה, חס ושלום.
בֹא וראה כיצד יש להוכיח נער: מובא ב´רבינו בחיי´ (בהקדמה לספר שמות): "כי מאחר שהוא נער, ´שבט מוסר´ ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך, ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח, כאשר תראה בטיפת המים שהיא רכה ונוחה, ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתייאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו".
תוכחה בנועם, הרי היא כטיפת מים רכה ונוחה, ובהתמדה ושקידה היא שוחקת אפילו את (לב) האבן.