פרשת ויצא

מה בין סיפוק גשמי לסיפוק רוחני?

יעקב אבינו מלמדנו על חשיבות השאיפה המתמדת לשלמוּת. שאִיפה שאינה יודעת שֹובַע, אך מרוממת את האדם

אא

בפרשת השבוע נראה כי יעקב אבינו מגיע למדרגה גבוהה בהשגתו הרוחנית, כאשר הוא זוכה לגילוי אלוקי נשגב בחלום הסולם. אולם למרבה הפלא, כאשר הוא קם משנתו, מגלה יעקב לכאורה סימני חרטה. "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה´ בַּמָּקוֹם הזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", ומפרש רש"י: "שאילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

מה פשר החרטה של יעקב על שישן וזכה לגילוי האלוקי הנכסף, הרי אם לא היה ישן שם, לא היה חולם, ומדוע הוא מבקר את עצמו על שלא ידע את גודל קדושת המקום? על כך עונה האור החיים הקדוש ומסביר, שכאשר אדם שנמצא במקום קדוש – קדושת המקום מסוגלת להשפיע עליו לטובה, ולרומם אותו למדרגה רוחנית גבוהה יותר – ובלבד שהכין את עצמו לשמש כלי לקבלת אותה ההארה, באמצעות התבוננות בעראיות העולם הזה, והתעלות בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

ולכן הצטער יעקב על שלא ידע את מעלת המקום, ואמר: "שאילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה", כלומר: לא הייתי ישן שם, אלא הייתי מקדש את עצמי ומתעלה עד שהייתי זוכה לגילוי נשגב זה בהקִיץ ולא בחלום!

לעומת זאת, יש אדם כגון פרעה מלך מצרים, שכאשר הוא זוכה לגילוי העתיד בחלום, איננו משכיל להתרומם מכך אלא: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וַיִּישָׁן...". אדם השואף להגיע לַשלמות האנושית אשר זוכה למעלה רוחנית, מיד בוחן ובודק את עצמו אם עדיין יש לו מה לתקן כדי להשיג יותר. הוא אמנם שמח במתנה הגדולה שקיבל, אך אינו מסתפק בכך, אלא עורך חשבון נפש שמא הוא מסוגל להשקיע יותר בעבודה הרוחנית ולהשיג יותר. הוא מפיק לקחים מכל טעות שעשה, אפילו בשגגה, ומשתדל להמשיך להתרומם ולעלות – עד הגיעו לשלמות הראויה. זוהי גדולת האדם הנעלה.

והרי לנו מוסר השכל גדול כיצד יש להתייחס לכל מעלה רוחנית שהאדם זוכה לה. טעות לומר: הנה אני נמצא במקום טוב, ומעתה שלום עלייך נפשי. אלא הדרך הנכונה היא להמשיך ולשאוף לעלות ולהתרומם עוד, מעלה מעלה, כפי כוחו ויכולותיו.

אך נשאלת אפוא השאלה: אם אכן השאיפה הרוחנית אינה פוסקת – הרי נפשו של האדם אינה שבֵעה לעולם. ואם על ענייני העולם הזה אמרו חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה [מאה] רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות", לכאורה הרי זה המצב גם ברוחניות – אין האדם שבֵע – יש לו מסכת רוצה שתי מסכתות וכן הלאה. מה היתרון, אם כן , של השאיפה הרוחנית?

אולם ההבדל בין השאיפה הגשמית לשאיפה הרוחנית הוא עצום! משל למה הדבר דומה – לאדם הנוטל חבית גדולה ובתחתיתה רשת צפופה, ושואף למלְאה. אם ימלא את החבית בחול ים, יעמול ויטרח כל ימיו ללא כל תועלת, משום שהחול שנכנס יוצא מיד דרך חורי הרשת. אולם אם ימלא אותה באבנים טובות ומרגליות, אמנם שואף הוא לעוד ועוד כדי למלא את החבית, אבל כבר שמח ומאושר הוא מהאוצר שנשמר בידו בחבית.

כך גם המנסה למלא עצמו ולקבל סיפוק ואושר מענייני החומר שבעולם – לא יישאר בידו דבר מכל מה שעשה בחייו. ואדרבה, הרעב הרוחני של נשמתו הכמהה למזון רוחני רק ילך ויגדל. ולכן כאשר יש לאדם מאה – רוצה רק מאתיים, ואילו כשיש לו מאתיים – אינו מסתפק בעוד מאה אלא רוצה כפליים ממה שבידו. כלומר תחושת הריקנות רק הולכת וגדלה, מאחר שכבר חש בתוכו שמאה נוספים אינם מספקים. מה שאין כן בעבודה הרוחנית – כל רכוש רוחני שהאדם צובר, כבר הטביע מעלה נוספת באישיותו ובעולמו הרוחני. הוא אמנם שואף לעוד, אך שמח ומאושר בשפע הטוב הנצחי שכבר השיג. שבת שלום.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויצא – כל הסרטים ב-VOD הידברות

תגיות:פרשת השבועפרשת ויצאשלמות

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה