למה אי אפשר גם להתחתן וגם להישאר בבית?

דפיקות על הדלת ניערו אותי בבת אחת מהחלומות ומהכורסא הישנה והטובה.

בעלי הצעיר בפתח, הפתח של בית הורי, כמובן. כנראה נראיתי כמי שמתעוררת מחלום, כי הוא מיד שאל: "מה קרה, הערתי אותך?". מה אני אגיד לו? שהוא העיר אותי מהחלום? שהוא הוציא אותי מהגן העדן הזה של להיות כאן?

כאן אינני צריכה להתמודד עם שום דבר. כאן, תמיד יש ארוחות שלא אני מתאמצת להכין. כאן, ההמולה הנעימה והזורמת של אחי ואחיותי, המשפחה שלי. שלי! כאן, זה המקום שלי! כאן, אני לא צריכה להתאמץ לחפש נושאי שיחה מעניינים, להיות לחוצה ממטלות הבית שעוד לא התרגלתי אליהן ואני מבצעת אותן ממש כמו טירונית, לחפש ירקות במקרר לארוחת ערב, לא למצוא ואז לרוץ לקנות...

שנה שאני נשואה, ועדיין קופצת על כל הזדמנות, מתאימה או לא, להגיע אל בית הורי.

 "הלוואי שהייתי נשארת לגור אצלם...", עוברת בי המחשבה תמיד כשאני עוברת בפתח הדלת. מה היה קורה אם בדירה הגדולה הזאת היו נותנים לנו חדר?... היינו חוסכים את השכירות הגבוהה שמעיקה עלינו, הייתי חוסכת לעצמי להכין שלוש ארוחות ביום, ולדאוג שהמצרכים עבורן יהיו בבית. אמא ממילא מכינה, ותמיד יש הכל בבית. היא עקרת בית למופת. לה אף פעם לא קורה שנגמרו הירקות במקרר, או שהארוחה עדיין לא מוכנה כשכבר צריך לאכול אותה. הייתי חוסכת לעצמי כביסות, הרי אמא ממילא מכבסת.

הייתי פשוט הולכת לעבודה וחוזרת, ואז חופשיה לנפשי עד הערב.

הנה תיאור מקרה מאתמול: בעלי חיפש בארון חולצה ולא מצא.

אני: תלבש את של אתמול.

הוא: כבר 3 ימים שאני לובש את של אתמול. מה יהיה? שנקנה עוד 10 חולצות?

אני: לא, מה פתאום? אין לנו תקציב לזה (וגם לא יהיה לי כח לכבס כל כך הרבה).

הוא: אז תראי לי איך, ואני אכבס.

פתאום הבנתי לאיזה שפל הגעתי. שנה אחרי החתונה, עדיין אין תינוקות וילדים שממלאים את היום באלפי מטלות, וכבר אני לא עומדת במטלה הפשוטה של הכביסה לבעלי.

(צילום: shutterstock)

החתונה היתה יפה מאד.

כולם שמחו אתי ואמרו "איזה זוג נפלא, ממש ענבי הגפן בענבי הגפן".

זכיתי בבן אדם יוצא מן הכלל. מעבר לזה שהוא תלמיד חכם ורץ לכוילל בשמחה, הוא גם עדין, מתחשב וקשוב... הוא באמת משהו. ואני... כפוית טובה שכמוני. עדיין קשה לי.

בלב עדיין לא נפרדתי מהסינר של אמא, מהבית המגונן, זה שעושים שם הכל בשבילי גם אם אני נדרשת להושיט יד, זה שהחיים בו מוכרים ונעימים ויש הרבה אנשים סביבי שיוצרים אותם. האחריות היא לא רק עלי.

זה התחיל מזה שבעלי חוזר כל יום כמה שעות אחרי, ויום אחד החלטתי שיהיה לי הכי טוב ללכת בינתיים אליהם. בפעם הראשונה אמא קיבלה אותי בשמחה אמיתית. זה כל כך החמיא לי. אני אוהבת אותה. לא כל אחת זוכה לאמא כזאת ששמחה עם ילדיה.

ובעלי? אני אומרת לו, "אחרי הכוילל תבוא ישר לכאן. נאכל פה!". הוא לא שמח כל כך, ובתחילה הוא היה אומר, "אבל אני רוצה את הבית שלי...". בדרך כלל הוא מבין אותי, אך בנושא הזה - הוא לא מצליח להבין שהמקום הזה מושך אותי בכבלי קסם. כאן אני מאז שנולדתי. כאן גדלתי. אוף, למה יצאתי מכאן? מי אומר שאחרי החתונה צריך לעבור לבית אחר? אולי אפשר גם להתחתן וגם להישאר? אפשר? לא בדיוק. השכנה פוגשת אותי ואומרת, הי, ראיתי אותך כאן גם אתמול! מה זה העסק שלה מתי היא ראתה אותי? שתראה! למה המילים שלה מעצבנות אותי? וסבתא שהתקשרה אמרה: אמא מינתה אותך למזכירה שלה?

אני: מזתו'מרת?

סבתא: כי כל יום, כשאני מתקשרת, את זו שעונה. מה הולך פה?

מ... מה להגיד לסבתא? שהפכתי לדיירת קבועה בלי לשאול אף אחד? לא באמת שאלתי אותם. פשוט קבעתי עובדות והתנחלתי בשטח.

לאט לאט, גם בני הבית מתחילים כבר להשמיע קולות של "לכי הביתה...". הם נזהרים ואומרים בעדינות, ויום אחד היה נדמה לי ששמעתי את אמא לוחשת לאבא, "אין לי כח יותר... שילכו כבר!".

בעלי – גם הוא מתחיל להראות סימנים של קוצר רוח. כשאנחנו שם – הוא מזרז אותי שוב ושוב ללכת כבר הביתה, וכשאנחנו מגיעים הביתה – הוא מחפש את הפינה החמימה שלו ואני מסתובבת חמוצה, למה הלכנו מהר כל כך...

מה עושים? איך מתקדמים עם החיים כשאני לא מתמודדת ונשארת תקועה כאן. בבית ההורים? היתכן להישאר פה בלי שכולם ישמיעו קולות? האוכל פעם להמשיך את חיי עם בעלי בבית של שנינו, ולהרגיש טוב? מה דעתכם?

הכותבת היא הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים. hgoldberg10@gmail.com