חוזרים בתשובה? ביטוי לא מוצלח

מסופר בפרשה שלנו על הכניסה לגלות, וזו הזדמנות לדבר על הגלות הפרטית שלנו, כבעלי תשובה.

ה"שפת אמת" (סוכות, תרל"ו), אומר דברים מאד מחודשים: "בעלי התשובה אין להם מקום, והקב״ה נותן להם מקום, והוא הסוכה וכו׳, ויושבים בצילו של מקום, וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצד עצמו - נותן לו הקב"ה מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו, ועל זה אמרו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי בעלי תשובה יושבים במקום הניתן להם משמים".

אני לא חושב שהשפת אמת דיבר על בעלי התשובה במובן החברתי-ישראלי, אבל אין ספק שדבריו רלוונטיים במיוחד עבורנו. באמת אין לנו מקום. אין מקום ממוסד, מקובע. מהרבה בחינות אנו דומים לדור המדבר, לא פה ולא שם. ממצרים יצאנו, את העבודה הזרה שלנו שחטנו, יצאנו למדבר, לארץ לא זרועה, אבל עם הזמן אנו מגלים שלארץ המובטחת – עדיין לא ממש הגענו. אין לנו מקום. סוג של הומלסים... אבל זה רק חיצונית. כי פנימית – זה גורם לקב"ה לקחת אותנו. זה גורם לנו להיות ישירות תחת כנפי השכינה. לא להתייאש ולחפש את האמת.

הגאון מווילנא כותב שחג סוכות נקבע בט"ו בתשרי בגלל שאז חזרו ענני הכבוד, אחרי החטא. זה ממש עננים של בעלי תשובה, והסוכות הם זכר לענני הכבוד האלה. זה חג של בעלי התשובה. שמקומם לא בבית מקובע ונוח, אלא תחת צלו של הקב"ה, בצל האמונה. ישתבח שמו.

זו נקודה עמוקה. למעשה, השם "חוזרים בתשובה" לא בדיוק מתאים לנו, כי הוא מרמז כאילו יש תשובה אחת ברורה, ואנחנו מצאנו אותה. מציאת האמת, הקשר האמיתי עם בורא העולם, היא דרך חמקמקה ודינמית, ודווקא מה שמייחד אותנו זו העובדה ששאלנו. אנחנו בודקים את עצמנו, מחפשים ללא הרף את האמת, חותרים ומבקשים. אוי למי שבטוח שהאמת נמצאה והיא אצלו בכיס הקטן. אשרי מי שאינו עוצר, אלא ממשיך לחפש ולחתור לאמת. איפה עוד יש אנשים שבלי מחייבים חיצוניים עזבו עולם נוח ומוכר, והלכו אחרי הקב"ה למדבר, לארץ לא זרועה, רק בגלל שכך האמת? הבאנו לעולם התורה כל כך הרבה כישרונות, אמנות, יצירה, מקצועיות. הבאנו לעולם התורה כל כך הרבה אמונה ומסירות נפש.

ובינתיים... כבר אמר פעם מישהו שהוא לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל מישהו כמוהו. סוג של תסביך, להידחות ממי שמוכן לקבל אותו ולהימשך למי שלא מוכן לקבל אותו. אני חושב שיש במשפט הזה עומק, שדרכו נוכל ללמוד הרבה על עצמנו, כבעלי תשובה.

בפרשה שלנו נאמר "לישועתך קיויתי ה'". הרמח"ל כתב על זה מאמר שלם ("דרוש בענין הקיווי"), שזה מה שמייחד אותנו כיהודים – לא משלימים עם המצב, מקווים ליותר. אני חושב שכבעלי תשובה מוטלת עלינו אחריות מיוחדת בעניין זה. לא באנו לפה רק כדי לשרוד, רק כדי להסתדר, רק לחיות, רק להצליח להכניס את הבת לסמינר. יש לנו תפקיד ושליחות מעבר לזה. הרבה מעבר לזה. והקרבה לקב"ה, חוסר הקיבוע, אמור להזכיר לנו את זה, ולתת לנו את הכלים להצליח עוד ועוד.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.