מגזין

שלושה שהלכו כאחד: פאנל בלעדי עם צבי יחזקאלי, עודד מנשה ודוד ד’אור

מוסיקאי מופלא, איש חדשות מבריק ושחקן מוכשר, נפגשו יחד בין שביליו של יער, לשיחה מרתקת מתוך הלב. על רגעי הקושי ("השבת הראשונה הייתה נראית נורא"), על הנקודות האהובות ("תאר לך שאני יושב לשיחה על כוס קפה עם הבורא"), על ערוץ הידברות ("אשתי פתחה את ערוץ הידברות, והבינה שמשהו קרה") וגם על רגעים אישיים במיוחד ("באמצע הלילה יצאתי עם הדפים האלה והתחלתי לכתוב"). דוד ד'אור, צבי יחזקאלי ועודד מנשה מכניסים אותנו לעולמם הפנימי והמרתק בשנים שלאחר התחזקותם. מפגש של הידברות

| כ"ד תשרי התשע"ט |
אא

"א-ל-ו-ל", השאגה קורעת את מעבה היער שבין תל-אביב לירושלים, והקול ממשיך להינשא: "יש כל כך הרבה ערוצי תקשורת, תסתכלו חודש שלם, אין אזכור אחד לאלול שלנו, יהודים שקמים כל יום לסליחות".

הוא ממשיך לצעוד. יש לו כיפה שחורה גדולה על הראש וציצית צמר מתבדרת על גופו, אבל לא, לא מדובר ברב המטיף כעת נגד כלי התקשורת. אדרבה, הוא עצמו ראש הדסק לענייני ערבים של "חדשות 10", ערביסט מבריק האחראי לסדרות דוקומנטריות נועזות בהן התחזה למוסלמי וחדר לשורותיהם של המחבלים המסוכנים בעולם, וגם אז, הוא מספר, לא ויתר על הציצית שנתפרה עבורו במיוחד בהסוואה עם בגדי ה"תחפושת" שלו. 

"ובתשעה באב, שרבבות היו בבתי הכנסת, הזכירו הפגנות ומה לא, אבל את מהות היום על פי היהדות, לא", ממשיך ואומר זה ההולך לצדו בחולצה לבנה, כיפתו מונחת מאחורי בלוריתו, "רק בערוץ הידברות יכולת לפתוח ולראות מה זה הימים האלה, איך להתחזק ולקחת את זה למקום טוב". כשהוא מדבר על ערוצים שונים, הוא מכיר אותם היטב, בכל זאת הוא עודד מנשה, מנחה טלוויזיה, בדרן ושחקן הנשוי לעדן הראל, אף היא חלק מעולם התקשורת והמשחק הישראלי.  

"כן", מאשר השלישי, חמוש במשקפי שמש ובכובע מצחייה שחור, כזה שהוא כיסוי ראש שאינו נתון להגדרה כלשהי, "הם מדברים בשפה שהלב מבין". מי כמותו, דוד ד'אור, זמר בינלאומי עם מנעד קולי מלאכי, עם המון אלבומי זהב ופלטינה ושירים שהפכו לפזמונים ישראליים – שיודע מה היא שפת הלב.

הם צועדים לתוך היער הירוק, ובחסות נוף הבראשית הזה צוחקים ומתחבקים, פותחים בשיחה מרתקת החושפת את המתחולל בלבם בימים אלו. שלשתם, כאלה שהיו - ועדיין - סמלים ישראליים מעולם התרבות, הבידור והתקשורת, וכיום הם שומרים מצוות, קובעים עיתים לתורה, ועדיין, חיים אותה הויה מקצועית בה היו גם אז, לפני ה"התחזקות".

אין מתאים יותר מהם לסמל את הדור המיוחד שלנו, דור ההתחזקות, הדור שבו קול התורה מגיע לכל מקום ועם ישראל מתקרב לאבא שבשמיים.

התיאום והקישור בין שלשתם, טכנית, זו משימה בלתי אפשרית כמעט, אבל אם אתה מצפה לכמות אגו אדירה כיאה למפורסמים, הרי שאתה מתבדה. הם מלאי שלווה, צניעות ורוך.

צבי יחזקאלי

מול המראה

ביקשנו להימלט מהשיחות המתבקשות על סיפוריהם האישיים, על הדרך המרתקת של כל אחד מהם לתשובה, זו המסוגלת למלא ספרים שלמים בסיפורים מלאי דרמה ורגש – ולהיכנס אל הלב פנימה, אל ההתמודדות היומיומית, אל הלבטים ורגעי האושר, וגם, בין היתר, לשמוע מהם כיצד, מזווית ראייתם הייחודית כאנשי תקשורת ותרבות, הם רואים את ערוץ הידברות.

"תיארתם לעצמכם לפני עשרים שנה", שאלנו, "שיום אחד תלכו באיזה מקום שומם ותדברו על התורה והמצוות?". הם צוחקים.

אז מי הוא דוד ד'אור, זה שממלא אולמות בעולם כולו, אבל בין שיריו תוכלו להתרסק מ"אבינו מלכנו" או "אדון הסליחות", היוצאים כשירה מהשמיים ובביתו מתקיימים שיעורי תורה בהם משתתפים ידוענים רבים?

מי הוא עודד מנשה, שפרצופו שלו ושל רעייתו נמרחים כבר שנים על פני המסכים בארץ עם שלל תוכניות בידור ואקטואליה שונות, אבל היום, עם ששת ילדיו, סדר יומו הוא כשל עובד השם והדברים היוצאים מפיו אל המסכים כבר נשמעים אחרת לגמרי?

מי הוא צבי יחזקאלי, מאבטח שב"כ לשעבר ותקשורתן נועז שמכיר את השטחים הפלסטינאים העוינים ביותר גם בעצימת עיניים, אבל בין גיחה לתא טרור לבין צילום פרשנות באולפן החדשות, הוא קופץ למעין על יד ביתו ביישוב בת-עין לטבילה זריזה?

עודד מנשה

אתם, היום, עדיין מי שהייתם "לפני"?

"יש דברים שאתה לא יכול לקחת מבן אדם, את הדרייב שלו, את ההתלהבות שלו את הרצונות שלו", משיב יחזקאלי, "וזה מצוין. גם היום אני רוצה להיות הכי טוב, עם הקדוש ברוך הוא. אז היום תראה אותנו טובלים במעיינות ומתבודדים ביערות, אבל תבין, מי שלא היה פראייר ב"גלגול הקודם" שלו, גם לא פראייר היום. אני רוצה את כל ה"חבילה" עם השם יתברך, אני רוצה להיות בקשר איתו, רוצה לבכות לו, לדבר איתו".

"זה שאדם שומר שבת, גורם לו להיראות אחרת?", משיב עודד מנשה בשאלה רטורית, "אני נראה אותו דבר. הגרעין, המהות, לא משתנה. כמובן שיש דברים שמשתנים, זה הרי לא רק המצוות וקיום השולחן ערוך, אין ספק שהמצוות מזככות. זה משנה אם אדם היה קם כל יום ב-12 בצהריים והיום בשש בבוקר הוא כבר בתפילה. הילדים וחיי הנישואין גם משנים הכל, כמובן. כל היום צריך לתת ולהשפיע על רצונות שונים של ילדים שמבקשים 'אבא תן לי' ו'תעזור לי'. האדם כבר לא חי לעצמו צנטרליסטית. אבל לא, אני לא אדם אחר".

דוד ד'אור שומע את הדברים ומסכים איתם בכל לבו. "אני לא חושב ולא מאמין שאדם יכול להיות אחר", הוא אומר בחדות, "לא התעברה בי נשמה אחרת. אני בא מבית מסורתי, מזרחי, הקדוש ברוך הוא היה נוכח כל הזמן בחיים שלי. אבל כן, עם הגיל והשנים, ועם הרבה לימוד, בעיקר לימוד התורה,  התחלתי להבין דברים אחרת, להתעמק בדברים שפחות התעמקתי בהם בעבר, לדעת להתייחס, לקבל כלים".

דוד ד'אור

יש רגעים שאתם אומרים לעצמכם "למה נכנסתי לזה"?

עודד: "כשאתה מתחיל מצווה חדשה או משהו חדש, אז יש רגעים של קושי.

"אני אספר את זה כך - תמיד כשאני הולך לבריכה או לים, אני לא רוצה להיכנס למים. לך עכשיו תחליף בגדים, וקר במים וכל זה. אז אני שולח מישהו שייכנס ראשון, ושואל אותו: איך המים, קרים? חמים? אני מפחד...

זה הרגע שהוא אומר 'תיכנס, תוך דקה לא תרגיש כלום'. כשאני קופץ למים, באמת בעשרים השניות הראשונות זה קר ולא נעים. אבל מי אחרי זה אני כבר לא רוצה לצאת. זה קצת מזכיר לי את הסיפור שלנו. בהתחלה, כשאתה מתחיל מצווה, אתה לא רוצה, ואומר 'למה אני נכנס?'. השבת הראשונה נראית בהתחלה כדבר נורא, לא קשור אלי, ופתאום אחרי שבת שניה, שלישית, גג רביעית - אתה לא יכול לראות איך אתה יוצא מזה. עדן הייתה תמיד חוד החנית, זו שמודיעה, שמשכנעת להיכנס כבר למים".

דוד: "לא היה לי אפילו רגע אחד כזה. תראו, אם לא הייתי רוצה - לא הייתי עושה. לא כפו עלי שום דבר. תמיד הייתה לי ידיעת הבורא. רק כשאומרים לך לא לעשות את זה וכן לעשות את זה, אתה בודק, ואז מבין - וממילא הרבה יותר קל לך לעשות דברים. בכנות אספר, שיש דברים שאני לא מבין עד היום ולא עושה. אני כל יום, ממש כל יום מחדש, בודק ורואה, נופל וקם. אני לא מרגיש שאני באיזו "הארה", ממש לא. זה לקום כל בוקר ולהכריח את עצמך להניח תפילין ולהתפלל, ולפעמים יש גירויים מסביב...

"איך אפשר לומר שהרוחניות משבשת? להיפך, זה לא קשור בכלל, זה מוסיף לחיים, זה מאיר את החיים, זה מקל על החיים בהרבה מאוד מובנים. אני מנסה מאוד לדייק, מחפש כל הזמן דיוק. אבל אני לא מדויק לאנשים שמסביבי, הם מנסים לדעת 'מה אתה', אתה דתי? אתה לא דתי? אבל כל פעם שיש הגדרה - אני בורח ממנה. כי אני לא מוגדר, אני יהודי וזהו".

צבי: "כן, לפעמים יש מצבים של לחץ, וכמה דקות לפני שבת ועוד כל מיני קשיים. רבינו (רבי נחמן מברסלב) אומר שכשאתה מתחיל להיכנס לעבודת השם, אז מראים לך התרחקות, הרבה התרחקות, ואז אתה שואל בשביל מה נכנסתי לזה. אבל בשנייה אחרת אתה מבין מה היה קודם.

"מאדם שלא חשב שתהיה לו משפחה, הפכתי לאב לששה ילדים, אחד מהם נולד לפני חודש וחצי, ישתבח שמו. הייתי שנים לוחם, וכשראיתי שהרבי שלי אומר ש'אין ייאוש בעולם', אמרתי 'זה אנחנו!'. איך מתחיל הסעיף הראשון ב'שולחן ערוך'? 'יתגבר'. זה יהודי. יהודי הוא לוחם. תתגבר, תלחם".

איזו מצווה תופסת אתכם במיוחד?

צבי: "לפני החתונה, התחייבתי לרב שלי שאני עושה כל יום שעה 'התבודדות'. הוצאנו נייר, וחתמתי. אני לא יכול בלי זה, ההתבודדות מחזיקה אותי בעבודת השם. זה שאני יכול לשבת איתו בלילה "על כוס קפה", לשתף אותו, לדבר איתו... אני מספר על כעסים שלי, מה שהולך בבית... זה מרתק מאד (צוחק). על העבודה כעיתונאי, על המזרח התיכון, ועל מה שאני מרגיש.

"בתורת ברסלב לומדים שאדם צריך שיהיה לו משולש – חבר, צדיק והתבודדות. כל אחד מהם לוקח ממך קצת מהעומס. כשאתה מדבר, גם עם חבר, אתה פורק החוצה. בנוסף, כשאתה מספר ומדבר על משהו, אתה יכול לראות אותו מזווית אחרת. כמובן, גם יש השבת שבתוך העולם הדינאמי הזה של עבודה, חדשות, זו מנוחה אמיתית. החבר'ה בדסק אומרים לי לפני שבת 'גם אנחנו רוצים לשמור שבת', כדי שלא תעורר איזו מלחמה עם איראן...".

עודד: "עוד לפני תפילין, לפני הכל, החלטנו לשמור בבית טהרה. לבית חילוני זה נשמע מזעזע, מה, אני דוס? היום אני חושב שאני לא יודע מה הייתי עושה בלי המצווה המופלאה הזו. אני אעז לומר שאני בכלל לא יודע איך אנשים לא חיים בבית טהור על פי ההלכה. התחתנתי קרוב לגיל 38, אני יודע מה זה חיים, ותמיד שאלתי מה מחזיק את הזוגיות, הרי הייתי שם ופחדתי להתחתן ולהתחייב.  כשהגיעה המצווה הזו, אמרתי שעכשיו אני מבין מה מחדש ושומר על הכל. זה נשמע קלישאה, אבל זה לא.

"יש לנו מכרים, זוג חילוני לגמרי, 'אוכלי שרימפס', ללא שום קשר לדת. הם הלכו לפרק את הבית, ורגע לפני, עדן דיברה עם האישה ואני שוחחתי עם הבעל. אמרנו להם, תנסו חודשיים לשמור על בית טהור לפי ההלכה, תנו צ'אנס. הם הסכימו, והיום יש להם שלום בית מושלם. שווה לנו העולם הבא רק בשביל הזוג הזה".

דוד: "יש כל כך הרבה מצוות מופלאות, אבל אותי מרגשת מאוד מצוות צדקה. יש בזה משהו סוציאלי שאני מאמין בו מאד. אני סבור ש'כולנו רקמה אנושית אחת', כאבו של האחד משפיע על השני, ויש משהו בחלוקה לזולת של מה ששלך, שעושה לי טוב מאד. כשאני במקום של הנתינה אני מרגיש שקיבלתי המון, לא ממקום של יוהרה, אלא משמחה. זו מצווה מדהימה, כי היא מעירה אותך לראות איפה אתה נמצא. זה נותן לך את הרפרנס שלך, שיכול לבוא לידי ביטוי רק בינך לבין עצמך, וכשבא מישהו שזקוק לך באיזה אופן, זה נותן לך את האפשרות הזו".

 רגע האמת

יש בהם תעוזה. לא פשוט לאנשים במעמדם לצאת ולהכריז קבל עם ועולם על היותם שומרי מצוות, בה בשעה שלעיתים, סביבתם החברתית נוטה להיות עוינת לדברים המזכירים דת. מה הייתם אומרים, שאלנו, לאלו החוששים שהתקרבות לתורה, "תזיז להם משהו" בראש, שהם יהפכו מבלי משים לאנשים אחרים?

"תראה, כל אחד עם העניין שלו עם התשובה, ואיך צריך לעשות אותה. אחוד עושה לאט, אחד עושה מהר", אומר צבי. "אני אדם שמכיר רק קיצוניות, לא הייתי מתון גם קודם. הייתי רוכב על אופנועים, מסתובב עם ערבים, עושה דברים מסוכנים. כל אחד והקצב שלו. חז"ל אומרים שמי שנולד במזל מאדים יכול להיות רוצח, אבל גם יכול להיות מוהל או שוחט. כל אחד יחבר את זה למקום ולאופי שלו. גם אני חששתי. שנים שאלתי את עצמי מה אעשה עם כיפה. לפני חמש שנים, כששמתי אותה רשמית באולפן, תהיתי מה יגידו, ובסוך הבנתי שזה היה רק "סרט" שלי. חשבתי יותר מדי על עצמי. אם הייתי חושב על השם, הייתי שם את הכיפה מזמן. אדם חושב על עצמו וזה מתוק, זה לא 'לא בסדר', אבל תלוי איפה אתה בעולם. היום, מה אכפת לי?! תן לי להיות עם השם, תן לי להיות שמח".

דוד מאזין לדברים בקשב רב, ומהנהן בראשו. "אני מסכים איתו", הוא אומר לבסוף. "כל אדם, יש לו התהליכים האישיים שלו. אבל ממה אתה מפחד? אם אתה מזהה בזה את האמת, את הדרך נכונה, אז זה מה שצריך להיות. אם אתה בורח ממנה, אז בא לך לחיות בטעות. לכן אמרתי שאני מנסה להבין ובודק כל דבר. לפעמים אני לא מבין, אבל יש הרגעים האלה שהמוח והלב בהסכמה, ואז אני מבין שזו האמת, וכל דבר אחר שאעשה יהיה לא נכון".

ומה קרה אחרי הקפיצה הגדולה? היום, אתם עדיין מרגישים שאתם בעלייה רוחנית?

עודד: "אם מסתכלים לאחור, רואים כל הזמן עליונת קטנה. בסך הכל, אני קרוב לשבע שנים ב'סיפור' הזה. במשך השנים עבור המון דברים, הרבה עליות. זה לא שעכשיו אני מתפלל יותר ויותר שעות וכדומה, אבל בתחילת הדרך, כשהתחלתי עם שמירת השבת, הציעו לי עבודה רצינית, איזו הופעה שחייבה לעבוד בשבת. לא ויתרתי מיד. היו לי שאלות, מה עושים? זה היה ניסיון קשה. לא אמרתי "מה פתאום, זו שבת", עברו עלי כמה ימים של כאב. היום, זה הרי בכלל לא ניסיון. זו בעיני עלייה.

"פעם התחלתי עם תפילין, זו לא הייתה שאלה אם להניח. חמש דקות ביום לבורא. אבל שחרית? התפללתי אתמול ואתפלל מחר, אם אפשר לישון, אז למה לקום? היום זה בכלל לא ניסיון. שבוע בלי שיעורי תורה - אין מצב כזה. אלו הן עליות משמעותיות".

דוד: "משחר ילדותי קיימת בי אמונה חזקה מאד. המושג 'התחזקות' הוא מתעתע מאד היות שלא פעם אני מרגיש דווקא חלש כשאני עומד מול פיתויים גדולים שהחיים האלה מזמנים לנו.

"יחד עם זאת, מטבעי אני אדם שלא מקבל דבר כמובן מאליו. לכן אני מתפעם בכל יום מחדש מנפלאות הבריאה. זה לא עניין של עליה או ירידה. יש כאן מצב של להיות נוכח בהווה.

"אני יכול לומר שבמקרים רבים מצאתי את עצמי עומד מול מבחנים ואתגרים לא פשוטים, כשנקראתי להופיע בעולם דווקא בימי שישי או שבת, והאמונה התוותה לי את הדרך להחליט את ההחלטה הנכונה".

צבי: "יש משבר 'שמונה השנים' וכדומה של בעל תשובה. אני, ברוך השם, כבר אחת עשרה שנה בתוך החזרה בתשובה, ובכל יום מחדש אני חי את זה שהשם בטובו כל כך גדול. ככל שאני מפנה לו מקום, כך המקום יגדל. אני הולך אחרי רבי, שלימד אותי ש'תכלית הידיעה היא שלא נדע'. נשאל, נבדוק, נתבודד, נבין שכל מה שקורה במציאות - השם עושה כדי שאני אבקש אותו.

יש המון נפילות, יותר נכון לקרוא להן 'ירידות', שבהן אתה מבין שעצם זה זוהי העלייה. צריך לעבוד ולהתחזק, זה לא דבר חד פעמי, בכל יום צריך לבקש, לדעת שיש השם בעולם ואני הבן שלו, שכל הרחמים בעולם מופנים אלי, והכל לטובה. אם אתה מפנים את זה, אתה בעזרת השם עובר את משברי התשובה".

על איזה רגע מעניין מכל התהליך הייתם מניחים את האצבע?

דוד:  "אני זוכר שלאחר מותו של אבי הרגשתי צורך לשיר פיוטים ושירים מהמקורות, וכשבאתי לחברת התקליטים שייצגה אותי, הסבירו לי שאין מצב שאלבום כזה יכול להצליח בתקופה ההיא. זו היתה תקופה שהרדיו לא השמיע בכלל שירי קודש.

"בכל זאת התעקשתי להקליט את האלבום 'שירת רבים', וברוך השם הוא זכה להצלחה גדולה. אני זוכר איך כשקיבלנו 'אלבום זהב', הודיתי על הבמה לקדוש ברוך הוא והרגשתי שקרה כאן נס גדול. זה אחד מהרגעים בהם הבנתי שכשמאמינים במשהו בלב שלם ובתמימות – השם מוביל אותנו למקום הנכון".

צבי: "כל דקה היא רגע מעניין, כל התשובה היא דבר מעניין. ברגע שאדם מוכן 'להיכנע' להשם, הוא רואה רק דברים מעניינים. רק היום למדתי על העניין של הרשות שצצות בסיטואציות מסוימות.

"אתה, למשל, ממתין בתור ארוך ו'מתייבש'. מה אתה מרגיש? פגוע? מושפל מהיחס? ברגע שאדם מדייק את הרגש, הוא מבין כמה כל החיים הוא לא נתן לרגש לדבר. ילד שנופל, בוכה מיד. הוא לא עוצר וחושב מה יגידו, ולא נעים וכדומה. אנחנו, מבוגרים, אם היינו יכולים גם אנחנו היינו בוכים בהמתנה בתור ומשחררים רגשות. אבל יש לנו סוג של חוסר אמת.

"כשאני רוצה לדבר עם השם, אני צריך לספר איפה בדיוק קיים חוסר האמת. כאלה רגעים היו אתמול והיום, מאז שהכרתי את הבורא, זו רכבת ההרים הנפלאה ביותר בעולם.

"מה נראה לכם מרגש יותר, להיכנס לדבר עם אנשי דאעש, או לגלות איזו חסימה שאחרי עבודת המידות נפתחה וגרמה לאור בבית, להבין את הילדים והאישה? דרמה על המסך נגמרת, אבל כאן זה גן עדן. בעולם הבא ישאלו אותנו איפה השתנינו ושיפרנו את המידות, ולא כמה סדרות עשינו".

עודד: "אצלי הרגע היה בדיוק בחופה, לפני יותר מעשור. כמו שלידה של ילד ראשון משנה חיים, גם אם אתה לא מבין אותה, אז אצלנו זו הייתה החופה. הרגעים האלה עם הרב תחת החופה, אלו הם עשרים הדקות ששינו את החיים שלנו. זה היה רגע שיא, כאילו אתה נמצא ברגע הכי גדול בחיים שלך, ואתה חושב: אבל רגע, החתונה עצמה, החגיגה עוד לא החלה. אלא שאתה כבר שבע, כביכול. כאן היה השורש, התחילה דרך שאי אפשר לעצור. הבנתי שנקשרנו רוחנית, רעייתי ואני, שהתחיל משהו רוחני. לא סתם כמו בעולם כולו, שבני זוג מחליטים להתחתן אז חיים יחד. אני יודע מה זה, אבל כאן היה חיבור רוחני של קידושין. משהו אחר, מקודש, נבדל. אני נשמע מדומיין, אבל הרגשתי בחופה מה בעצם נעשה כאן. זה היה הרגע שהדיסק-און-קי נכנס למוח, ולאט לאט התחיל משהו. משם, עדן לקחה את הכל, כי כשהיא מרגישה משהו, היא הולכת עליו עם כל הכוחות. את החיבור הרוחני אנחנו רואים גם בילדים".

ערוץ של אמת

כשהם משוחחים על עולם התקשורת והתרבות אותו הם חיים, ניתן לראות מבט אחר לגמרי על ערוץ הידברות, שהדמויות של שלשתם אינן חדשות על מסכיו, הן כאורחים והן כמגישים. צבי יחזקאלי מספר כיצד, עם עליית הרייטינג של הסדרות שיצר, אמר לו מנכ"ל הערוץ בו הוא עובד כי עליו להגדיל את הכיפה, להראות נוכחות של יהדות על המסך.

"זה הדיבור היום", עונה דוד ד'אור. 

עודד מנשה מדבר על הצורך בערוצי מורשת רבים. כמי שהנחה תוכניות בולטות בערוץ 20, שהחל כערוץ מורשת, וכמותו גם צבי, הוא מבכה את השינוי שבו האקטואליה תפסה את מקום התרבות הרוחנית. הם משוועים לערוצים המשדרים יהדות. "אני רציתי את הלב והנשמה", מספר עודד, "והתחיל תהליך מסוים בערוצים נוספים, אבל זה קצת נעצר והפך ליותר חדשות".

מבחינתם, ערוץ הידברות הוא לא רק ערוץ יהדות נישתי מבורך, אלא ערוץ מרכזי מחויב המציאות. כשם שיש לישראלים היכן לצפות בחדשות, כך, מבחינתם, מוכרח להיות ערוץ שבו יהודי יוכל ללמוד על יהדותו, להתחבר למסורת.

"בפשט של הידברות, זה שיעור תורה עד הבית", אומר דוד, "אני יכול להיות בחדר השינה ולראות עם אשתי שיעור תורה בלי לצאת. איזה דבר נפלא זה לקבל שיעור תורה יומי. כבר שנים שכל ערב לפני השינה, אם אין הופעה, אני ואשתי יושבים עם כוס קפה וצופים בשיעור בערוץ הידברות. בעבר לא היה דבר כזה זמין ונגיש בכל שעה, בכל עת".

 "הערוץ גדל, הוא מתפתח ומתעצם כל הזמן", מוסיף עודד. "זה נקי, אין יותר זך מזה, והדבר הזה תופס אנשים. אין לך משהו אחר, אין עוד אופציה היום. ערוץ יהדות אמיתי שמדבר על לב, על רוחניות, עם תכנים יהודיים - יש רק אחד וזה הידברות".

כשדוד ד'אור מדבר על הרב זמיר כהן ועל הרב פנגר, אותם הוא פוגש מדי ערב בביתו, על המסך, יש בו להט רגוע בעיניים. "הם כרזימטיים, אנשים המדברים בשפה שהלב מבין", הוא מבקש להגדיר אותם.

לעומתם, צבי יחזקאלי, זה שאמור להיות בעל הדעה הגדול ביותר בנושאי תקשורת, מגלה כי בביתו לא היה כלל מכשיר טלוויזיה גם בהיותו איש תקשורת שאינו שומר תורה ומצוות. "אני הייתי אחד כזה שנגד העולם", הוא מספר, "אבל מיטל, אשתי, שהייתה אשת פרסום תל-אביבית לפני הנישואין שלנו, פתחה יום אחד ערוץ הידברות, ראתה שיעורים והבינה לאט לאט שהא בתהליך של תשובה. "החשיבות של הידברות - שהם משחקים במגרש של הגדולים. כן, מצפייה בכלל צריך להיגמל, אבל אם כבר יש וצופים בחדשות, אז צריך לראות גם את הדברים האלה, את היהדות. זו עבודה עצומה, אין היום מכשיר שחי ברמות האלה של השכבות החיצוניות של העולם, שככה מנגיש שאת היהדות - זה מדהים, זה מקסים, זה גם מזכיר לאנשים מי הם".

הוא מספר על קרוב משפחתו, פנסיונר שסיים שנים של עבודה באחד הבנקים בארץ, שמתקשר אליו בקביעות לברר מתי תכנית מסוימת תעלה בערוץ הידברות, ומבקש מידע על הלכות שונות. "הוא כבר מחובר", אומר צבי. "הידברות זה סוג של בית כזה. לא ערוץ ש'זורק' אותך. אני אישית בעיקר מפיץ כל חומר שיכול להועיל לאחרים. מעביר הלאה, שעוד יתחזקו".

"יש היום מגוון ערוצים. הם מנסים לגוון, אבל בסוף הכל אותו רעיון, כלומר כל תכנית יכולה, עקרונית, להיות גם פה וגם פה וגם פה", מבקש עודד לתת חידוד לדברים. "הערוץ היחיד שלא קשור לכלום מזה, שהוא שונה, שאי אפשר לראות במקום אחר והוא נבדל מאד משאר הערוצים – זה רק הידברות".

"אני אגיד לך יותר מזה", ממשיך צבי, "הוא נותן דברים שהערוצים הגדולים לא נותנים". בשלב זה השלושה מדברים על ענייני היהדות הבסיסיים כאלול, מועדים וצומות, שאינם מאוזכרים כמעט בכלי התקשורת הכלליים.

יהיה יומרני לומר שעם ישראל היה שונה בלי הידברות?

צבי: "את רוב שנותיי העברתי באוניברסיטה, אז אנתח לך. בעשורים האחרונים יש בתנועת התשובה שלושה מהלכים גדולים. יש חב"ד, עם השליחים בכל בעולם. יש אירוע טרור באיזו מדינה רחוקה, ומיד מעלים לשידור את השליח, הם כבר נהיו הקונסולים. יש כל מה שרבי נחמן מברסלב עשה עם התשובה, ויש את הידברות.

"כל אחד מהם תפס את הנקודה שלו. הידברות, בעיני, תפסה את אלו שיודעים שהם יהודים, אבל יודעים שהם ראויים ליותר. הידברות מייקרת אותם, מראה להם שהם יהודים ראויים, ויש המון מתנות שהם מחמיצים אם הם יראו דברים אחרים על הממיר.

"זה מעדכן ב'תוכנה' את היהדות לישראליות, מתוך חוסר, לא מתוך 'הדתה' ולא מתוך כפייה".

עודד: "בדיוק".

צבי: "במונחים של תקשורת, אם לא היה צורך בך - הרי לא היית".

עודד: "לי זה תיקון גדול, לעשות שוב תכניות ילדים, אבל עם סיפורי צדיקים. זה אדיר. עדן ואני עושים הרבה דברים בהידברות כבר כמה שנים. בתחילת הדרך אמרנו לעצמינו: 'אף אחד לא ממש רואה את זה', אבל אז גילינו שאנחנו אפילו לא מבינים. לאט לאט קיבלנו תגובות מכל כך הרבה אנשים מכל מיני סוגים, שהבנו שכולם רואים את זה. חשבנו שהשופרות האחרים בתקשורת גדולים, אז מתברר שזה השופר הגדול".

כשניסינו לברר אם יש איזה חלום, איזו שאיפה שהם היו רוצים שערוץ הידברות יגשים, הביא כל אחד מהם תשובה שונה לחלוטין, איש איש ועולמו.

דוד ד'אור סיפר על החלום שלו על "קשר אמיתי ואהבת חינם בין כל הזרמים בעם ישראל". את זה הוא היה לוקח למקום מוסיקלי. "הייתי שמח אם החרדים היו כותבים יותר שירה עברית מקורית ופחות אידיש וגרסאות כיסוי לשירים אמריקאים. הייתי שמח אם החילונים היו עם פחות דעות קדומות לגבי העולם החרדי - והייתי שמח", הוא מסכם את שאיפתו, "אם המפגש הזה היה קורה בערוץ הידברות, שמעצם שמו מדבר על חיבור ועל ניסיון לקשר ולהבנה".

צבי יחזקאלי, המעביר סדנאות העצמה, טוען כי "הידברות עושה עבודת קודש בהעברת אנשים בין העולמות", אבל דבר אחד מחוויתו האישית בוער בו, וזהו השלב שאחרי, הימים שבהם בתוך עולם המצוות יש לעיתים שפל והתמודדות, כמקום מגורים מתאים וכדומה. "הנפש שלנו נחבטה בין הרבה תחנות לא נעימות בחיים", הוא מסביר, "ואם אנחנו רוצים להיות עובדי השם אמיתיים, צריכים לעבור בנפש הכל, ולתקן את מה שכואב בנפש. הייתי רוצה שיהיו עוד סדנאות רבות כאלה, מיוחדות לבעלי תשובה, לגעת ברגש, בנפש, לא להזניח".

כמי שהנחה תוכנית מציאות, "ריאליטי" מזן חדש שבו נערכה תחרות לבחירת פייטן, עודד מנשה סבור כי התחום הזה עדיין משווע לתוכן. "אם רוצים לנצח את הכל", הוא מנמק, "צריך למצוא ריאליטי מקודש. אני לא אומר את זה כי יש לי פתרון ביד, אלא רק שאיפה שתהיה תוכנית כזו, כמו תוכנית ריאליטי, אבל עם תוכן טהור, כזה שהרב זמיר כהן יאמר 'אני מאשר'. כשעשיתי בערוץ 20 את התחרות של הפייטן, בתמיכת ר' יצחק מירילשווילי, זה היה אחד הדברים היפים שעשיתי בחיי. אנשים שלא ידעו מה זה כיפור, שמעו פיוטים והלכו לבית הכנסת.

"צריך משהו שידבר לכל העולם, אבל לא עוד תחרות גשמית רדודה, אלא משהו קדוש, רוחני".

 

דור ההתחזקות

מה לא אמרו על הדור של היום. שהוא עצלן, שקוע בטכנולוגיה, רדוד. הם, כך מתברר במהלך שיחתם, רואים אותו אחרת לחלוטין. אם מבקשים לאפיין את הרדידות, פעמים רבות מדברים על המוזיקה של היום, בין היתר עם מילים חסרות תוכן.

"המוזיקה של היום לא רעה", מוחה ד'אור, "מה בין זה לבין פופ שהיה פעם? תמיד הייתה המוזיקה מלאה רבדים. הייתה מוזיקת פופ פשטנית יותר, שמדברת לרובד או למצב תודעתי מסוים, ולעומתה יש כאלה שמחפשים יותר עומקים. תמיד היה באך ובטהובן, לאלו שמחפשים עוד רובד. אז בעבר הייתה מוזיקת רוק אינטליגנטית, אבל היום יש יותר סוג אחר, פופ.

"כל העולם הולך למקום מוחצן. כל הריאליטי, כל הדברים שאנשים נחשפים אליהם, שמוכרים גשמיות ורכילות. אבל יש הצד השני, לעומת זאת אתה רואה בשיעורי תורה נהירה המונית. זה מול זה. כמה שיש רדידות, יש עומקים. יש חיפוש תמידי של הנשמה, לא מספיק להם מה שמקבלים דרך ערוצי התקשורת המסוימים, הם רוצים לחפש עוד דברים עוד תשובות".

צבי: "כל עם ישראל בתשובה. אני נוסע לאומן, ובדסק החדשות אומרים לי 'קח פתק'. אפילו המתנגדים הכי גדולים מבקשים לשלוח 'קוויטל'. באחד מימי צוק איתן ישבנו באולפן איזה 15-20 שעות, והגיע כתב מדיני רחוק מאד וביקש לטעום מפירות שהיו איתי. אמרתי לו שאם הוא לא מברך הוא מסבך אותי, אז הוא לקח כיפה, ועשה ברכה בפרהסיה לתדהמת כולם. אין אחד שלא קרוב. זה יהודים, כן מצוות, לא מצוות, היהודי רוצה את השם. אם זה קרה לנו, זה קורה לכולם".

עודד: "הדור הזה הוא הכי צמא. דור סקרני, דור רוחני. לדעתי, זה דור שקרוב לתשובה. אתה מסתכל על הקליפה החיצונית שנוסעים, שותים, אייפונים. הכל זו תחפושת ושטויות. בפנים יש נשמה גדולה. אני מרגיש את זה, רואה את זה בהרצאות".

צבי: "אתה אומר - כגודל האייפון, גודל החיפוש. אני אומר יותר מזה, יהודי תמיד יחפש. איפה שלא נוח לו, מציק לו משהו – היום כבר יש מענה למה שמציק. אני הייתי שמח מאד אם היו אומרים לי ללכת לטקסס לשתות בירה, לאכול פיצה ולצפות בספורט כל היום, אבל משהו לא יהיה נוח לי, זה ב-DNA שלנו.

"יש סיפורי חזרה בתשובה של 'הלכתי ברחוב, ירד עלי ברק, ראיתי את האור'. שמע, אחי, אני לא היו לי הסיפורים האלה. פשוט לא הייתה לי ברירה. אני חזרתי בתשובה, כי החיים שבניתי לעצמי הגיעו לסוף. לאן אתה יכול לרוץ עוד? כל יהודי בנפש שלו רוצה משהו רוחני, משהו אינסופי, וכשהוא רואה שהחיים נגמרים לו באיזה שהוא שלב, הוא מגיע לנקודה עם הגב לקיר. לכן הדור הזה, בגלל שהוא רץ מהר יותר, הוא יגיע מהר יותר ".

 

ימי הרחמים

השיחה ביער מתארכת. לרגעים ניתן להרגיש כי עדיין לא נגענו בקצה קצם של הנושאים הללו, ויש להם כל כך הרבה מה לומר, אבל היומנים הדוחקים והטלפונים שלא מפסיקים להפריע אפילו לרגע, כבר מגיעים לקצה גבול היכולת. רגע לפני שהם שבים לעיסוקיהם, לקדש את הבורא במקומות שבעבר נחשבו לכה רחוקים מן התורה, אנחנו מבקשים הצצה חטופה אל עולמם הרוחני בימים אלו של הרחמים והסליחות.

מהי הנקודה שבה אתם מתמקדים בימים הללו?

צבי מספר על הסליחות שהוא כה אוהב, על המניין שאינו יכול להצטרף אליו בשעות הבוקר המוקדמות שכן בשעות אלו של שחר, הוא מתפקד כאב במשרה מלאה, עוד יותר לאחר לידת בנו לפני מספר שבועות.

במקום זאת הוא יוצא אל החשיכה מדי לילה, ולאחר התבודדות הוא מתחיל את טקס הסליחות הפרטי שלו. "כתבתי תחנון אישי שלי", הוא חושף, "לפי סדר האלף-בית. א' - אשמנו, אכלנו דברים שלא צריך, מצד גבולות, לא מצד כשרות, כמובן. אהבנו דברים לא נכונים. ב' - בגדנו, ביטלנו תורה בתואנות מסוימות, וכן הלאה". בתחילה עוד חשב להדפיס ולניילן את התחנון-וידוי הזה, אלא שאז גילה כי בכל יום מתווסף לו עוד סעיף, ועוד אחד. "כרגע כבר יש שני דפים מלאים", הוא אומר, "אז זה תחנון שהולך וגדל. אבל אני מאמין שכך אני יכול להתחבר בדרכי לסליחות".

דוד ד'אור מספר על חשבון הנפש של הימים הללו, אותו הוא עושה הרבה דרך השירה והניגון. "הם מהווים דרך מופלאה לבקש סליחה", הוא מסביר. "התדר הזה של הלב שכולם מזהים אותו ושלא יכול לסבול זיוף מביא את בקשת הסליחה למקום מאוד מדויק". בימים אלה הוא גם עובד עם הזמר עמיר בניון על מופע סליחות משותף. "ההתרגשות שלנו בזמן שירת הסליחות גדולה מאוד", הוא מתאר ברגש, "הקהל ואנחנו הופכים לאחד, והאולם נהיה בית כנסת".

אצל עודד מנשה, החיזוק בימים אלו בא לידי ביטוי דווקא באמונה ובביטחון. "אני אמנם מנחה טלוויזיה ואמן", הוא אומר, "אבל בעצם אני רואה חשבון. אוהב מספרים מאוד. כל דבר אצלי מחושבן, וזה בדיוק ההפך מאמונה וביטחון.

"תמיד אני מחפש את ההיגיון. הבית בו גדלתי היה כל כך הגיוני, עם הערצה לאוניברסיטה, לחכמה, לידענות ושכל, לא של תורה. כמו שרופא יודע כי הוא למד, כך הכל צריך להסתדר. אני רואה מספרים של חשבונות הוצאות והכנסות. אם הם נראים לא טוב, יש בעיה וצריך לראות איך נתקן, והכל רק שכלי.

"האמונה היא הרי לא שכלית, ובה לא 'נופלים' למספרים. אני לא אומר שהשכל וההיגיון לא חשובים. הרי גדולי ישראל, למשל הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל (רבה של רמת השרון) היה גאון גדול, אבל יש בו משהו פנימי, מעבר לידע, התורה הביאה אותו לצאת מהחומר, לראות דברים מעבר למה שהדעת קולטת.

"התחלתי לנסות לזרוק את ההסתכלות הזו, ואז אתה רואה ניסים. הם בעצם תמיד קרו, אבל אף פעם לא שמת לב אליהם. עכשיו שמים לב לפלא. אני רואה איך חסרים כך וכך אחוזים, ולא משתגע, אומר לעצמי מעניין מאיפה השם ישלח הפעם? ותמיד אתה רואה איך 'אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין', פתאום מתקשרים ואומרים 'מגיע לך סכום כזה וכזה', ממקום שלא חשבת. זו ההתמקדות שלי בימים הללו – להאמין ולבטוח".

הם מרימים עיניים לשמים, והשעות הללו, ראש השנה ויום הכיפורים, כבר מורגשות כאן בין המילים, בין ההליכות, בין הדיבורים.

"הנה מגיע ראש השנה, ימים מדהימים, העם מרגיש את זה", אומר צבי יחזקאלי, "לא משנה איפה אתה ומה אתה עושה, ברגע שאתה יהודי - אתה יקר, ולכן קמים לסליחות. אנשים מבינים שיש כללי משחק, ולכן כל צעד לכיוון הטוב עושה אותנו טובים יותר. כל אחד צריך פשוט לעשות צעד אחד טוב, להתחיל שנה חדשה, מהתחנה הזו שממנה משנים הכל".

לאט לאט שב היער לשקט שלו, הדמויות הולכות ונעלמות.

רק טביעות רגליהן נותרות כאן, עדות אילמת לשלושה יהודים מיוחדים כל כך שהגיעו כל אחד ממקומו, מתפקידו בעולם, מסביבתו, וחברו יחד לשוחח על אהבתם המשותפת לבורא העולם, לתורה ולמצוות, לעם ישראל. יחד הם קוראים לכל יהודי, בכל מקום שהוא, להתקרב, לא לחשוש, ליהנות עוד מהדבר האמיתי. הם בין פורצי הדרך לשער הרחמים.

כמו עם ישראל לגווניו, כך הם, מדגם מייצג. כל אחד מהם מייצג תחום אומנותי אחר, עולם שונה לחלוטין מרעהו, וביחד הם מתאחדים –

 להידברות.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים