מנוחה פוקס
חיוך לא עולה כסף
כשרואים אדם שמחייך – חושבים שאך טוב וחסד הוא חווה כל ימי חייו. הוא חווה בעיות וניסיונות בדיוק כמו כל אחד מאתנו, אבל הוא מחייך
- מנוחה פוקס
- כ"ג תשרי התשע"ט
(צילום: shutterstock)מכירים את המשפחות האלה, שדופקים להן על הדלת ופותח ילד בן 8, מחויך כולו מכף רגל עד ראש. הוא לא מכיר את הדופק, הוא לא ראה אותו בחיים, אבל הוא תמיד מחייך.
שואלים אותו: "אימא בבית?". ואז מגיעה האם המחויכת. היה ברור שהיא תחייך. חיוך זה מדבק. הוא מחייך, כנראה שכך נראים שם בני הבית, מחייכים ומחויכים.
לעומת זאת, ישנם בתים שבהם הילד שפותח הוא אדיש וחסר חיים. הוא שואל קצר ועונה לעניין, הוא קורא לאימא, שכבר מראש אתם מצפים לאחת שתסנן מילה או שתיים תחת אפה ו... בקושי תאמר שלום.
חיוך לא עולה כסף, אז למה לא לחייך? אינני מזכירה כרגע את עניין האיש הזר או האדם הבלתי מוכר, שיש להיזהר מפניו.
חיוך לא עולה כסף, לא קונים אותו בכסף. אם הייתה אפשרות לרכוש אותו בממון – היו הרבה יותר חייכנים בעולם. היה יותר קל לאנשים אילו אפשר היה לשלם כסף ולרכוש מידה או אופי, מאשר לעבוד בשבילם. אפשר לראות אנשים שיש להם הכול, לכאורה. רכב יוקרה ליד הבית, סלון ענק ובריכת שחייה פרטית, והם תמיד קרים וקפואים. ויש כאלו חסרי כל, ביתם בית קטן, מט לנפול, התקרה נוטפת מי גשמים, הילדים יוצאים מהבית עם שקית של אוכל ביד, בלי תיק ובלי ילקוט, שראוי להתכבד בהם, אבל הם שמחים, מאושרים, מחויכים.
כן, לחיוך אין מחיר.
אפשר לראות אנשים שעמלים לעבודת יומם, בניקיון בתים, בעזרה לקשישים ובעוד עבודות פיסיות לא סימפטיות, קשות ומיגעות, והם, אפילו מבעד לענפים שהם אוספים מהמדרכה אל רכב האשפתות - מחייכים. אפשר לראות את אותה אישה שעסוקה מבוקר עד ליל בעבודה קשה ומתישה, מנקה את הבית של הגברת החסודה, מתכופפת, מתרוממת, מתכופפת, מתרוממת, בידה היא אוחזת בגבה הכואב ובשפתיה חיוך.
כשרואים אדם שמחייך – חושבים שאך טוב וחסד הוא חווה כל ימי חייו, ולא כך הוא הדבר. הוא חווה בעיות וניסיונות בדיוק כמו כל אחד מאתנו, אבל הוא מחייך והחיוך גורם לו להאמין שטוב וחסד יסובבוהו תמיד.
לא אשכח מראה פניו של אדם שבע ימים, כבן 90 שנה, שראיתי בעיני כשבאתי לבקר את דודי באחד מבתי החולים. הוא שכב במיטה, כי לא יכול היה לזוז. הוא קרא בפעם העשירית לאחות שתגיע דחוף כי צינורית זזה מהמקום, והוא, בינתיים, בחיוך על פניו, מספר למקיפים אותו את הסיפור הנורא של חייו.
חיוך מדבק. מדבק את העוברים ושבים, מדבק את הסובבים, וגם מדבק את עצמי, המחייך. ברגע שמתחילים לחייך, זה ממשיך ומתמשך. ברגע שאדם חווה את עצמו כמחייך, הוא לא יכול להפטר מזה, ולגרד את החיוך מעל פניו. הוא מרגיש פתאום איך כולם סביבו מחייכים נינוחים, איך הוא מצליח להשיב נופלים לחיים, איך אנשים מוקירים אותו על כך, ואיך אנשים מתקרבים אליו בזכות חיוכו.
כשהורים מצליחים בחיוכם להביא את ילדיהם להיות חייכנים, הם כבר הועילו לילדים ופתחו לפניהם שערים. דלתות נפתחות הרבה יותר מהר לפנים מחויכות. אינכם מאמינים? – נסו ותראו!
אל תחמיצו את הסדנה "מנוחה, תצילי אותי!". חובה להורים שרוצים שיפורים מול הילדים ובכלל. לפרטים הקליקו כאן.