מה רע באכילת עשב בלי כאבי בטן?

"תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי, כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (תהלים פ"ח, ג')

אומר המגיד מדובנא (אוהל יעקב פרשת וילך) משל לאדם שבא לבית רעהו ושמע את בנו הקטן שמח ומתהלל כי יש לו תפוח אדמה לאכול, מיד נעשה לבו מר עליו מאוד, עד כמה גדלה דלותו ועניותו של רעהו אם התינוק שמח כל כך בהשיגו ירק אחד. וזהו שאמר דוד המלך "תבוא לפניך תפילתי", ואם רצונך לדעת את מעמדי "הטה אוזנך לרינתי", שמע נא על מה אני מנגן ומזמר, כי בהשיגי איזה מנוחה מעט מן המעט, אז תרב ותגדל שמחתי וששוני אשר באמת היא דלה ורזה עד מאד, וזהו "כי שבעה ברעות נפשי".

שוב משל לאדם שהיה הולך בדרך עם בניו ותעו במדבר והיו מוכרחים לאכול עשב הארץ ואחר אכלם היו מרגישים כאב גדול במעיהם. והנה פעם בא אליו אחד מבניו והוא מתרונן ושמח ואומר אכלתי מן העשבים האלה ואין אני מרגיש צער במעי. התחיל אביו לבכות עליו: צר לי עליך בן יקר, כי כל עוד שאנחנו מרגישים צער מהאכילה, הוא אות לנו כי לא נשתנו בנו סדרי הטבע אשר נמזג בנפשנו, אבל עתה שאינך מרגיש עוד דבר, אות הוא לך כי כבר נשתנה בך סדר הטבע אשר בבני האדם ונהפכת אל טבע חיות היער, וקשה שעוד תצא מזה. והנמשל מובן מאליו, כי מרוב שלצערנו שקועים אנו באורך ימי הגלות, ישנם אנשים מאיתנו שכבר אינם מבינים מה היא הגאולה האמיתית, מה הוא בית המקדש, כדי שנצפה אליהם בכיליון עיניים ונרגיש את הצורך בהם בכל רגע ובכל זמן, לכן כאשר רואים את ירושלים מתרחבת, כבר חושבים שהנה כבר נבנתה ירושלים, ורוצים להשמיט מנוסח "נחם" את המילים: "העיר החריבה והבזויה והשוממה...".