כיצד יֵדעו בני דורנו שהמצבים הקשים הם־הם כל האדם?!

בזמנים כמו שלנו, היה נוהג לומר המשגיח דלייקוואד, רבי נתן מאיר וכטפויגל זצ"ל, אנשים לא יודעים ולא מכירים את הערך ששמו 'עמידה ביסורים', וברגע שדבר אחד קטן 'לא הולך להם', והלימוד או שאר העניינים אינם מחליקים כראוי, מיד נעשים 'אויס מענטש' (לא בן־אדם), לא מְתַּפְקְדים, וממש אין עם מי לדבר.

הדבר בולט במיוחד בדור שלנו, כאשר הכל רגילים לקנות דברים ומוצרים מן המוכן, והסיסמא 'קח את החיים בקלות' נשמעת בכל רחוב וכל סימטה. כיצד יידעו בני דורנו שלעבור מצבים קשים ולעמוד בהם - זה כל האדם?!

עמידה בנסיונות, קרויה 'זריעה'. הכל יודעים שפעולת הזריעה היא הטמנת הגרעין באדמה עד שהוא נרקב ומתבטל לגמרי, ורק תמצית קטנה נשארת בו, שנבלעת בקרקע, וממנה מבצבץ השורש, ואחר כך האילן והענפים, ולבסוף הפירות. שום דבר לא צומח לפני שהגרעין נרקב לגמרי.

כך מי שעוסק כל ימיו בזריעה, בעמידה במצבים הקשים, ב'רקבון' לכאורה, רק הוא יזכה ל'צמיחה'.

זורע צדקות, מצמיח ישועות.

יחד עם זאת, הדגיש המשגיח, צריך לזכור שכל זה אינו שייך כלל למתחים ולעצבות... מי שעובד על מידותיו באמת, ומשתדל להתגבר על כל הקשיים, אינו בעצבות כלל!

אדרבה, העבודה הזו מביאתו לשמחה גדולה ותמידית. הוא מודע לכוחותיו הנפשיים, לחוסנו ולעוצמתו, ויודע שאיננו 'סמרטוט'.

עצבות תוקפת רק את האיש הממורמר, שאינו יכול לסבול את עצמו, וממילא אינו סובל גם את חבירו, ואחר כך אינו סובל את כל העולם.

אבל, אדם ש'זורע', ועומד ביסורים, ומקיים את רצון בוראו ללא התחמקויות, רק הוא סובל את כולם, ומסוגל לעודד את כולם.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.