מבין הצללים: הרבנית חגית אמאייב בשיר חודר שאתם מוכרחים לקרוא

בכלות נפשי אליך שבתי, כשעל גבי תיק עב

בהתבונני על תכלית בריאתך, מצאתיך הנשגב

בחפשי אחריך טעמתי לא אחת - טעם המיתה

ואיך אשרוד בעולמך אם לא אדבק, באמת לאמיתה?

שבתי עד אליך, והתדפקתי על דלתותיך

וכשלא שמעתי קול המשיב סובבתי אל אחור חצרותיך.

ומה לי בעולם אם לא אורך הממלא את ישותי?

שהרי לולא תורתך שעשועיי - אז אבדתי בעוניי...

פצועה וזבה דם אזחל עד שאמצאך

שאין מרפא לחוליי האנוש, מלבד אהבתך

ובנופלי שוב בשבי האויב - מה מרה נאקתי

כי אליך כל כולי וכליותיי, ולפניך תשוקתי.

אוי דודי, מחמדי, מה ארכה הדרך החשוכה.

וכבר אלפי שנים מחכה לך על אם הדרך, במבוכה.

ונכון שטעיתי ושגיתי, במסלולי החיים המובילים אליך

אך אנא זכור לי חסד נעורים, ואהבת כלולותיך.

ובלכתי בדרך האפלה, דמעותיי על לחיי בוערות

כי אין לי אלא אתה - אז אנא האר עלי המאורות

וכששוב אמעד מבור הפעור לפני, אל תראה בקלקלתי

רק זכור שכולי יפה ומום אין בי... אל תראה ששחורה אני.

ואם אסוג לאחור ויעוטו עלי הצללים, אל נא תוותר עלי

כי בנקודת האמת שבתוכי, מלחפש אחריך לעולם לא אומר די

אך אנא אהוב אל תיתן לגעגועיי, לשבור כל הכלים

כי בעולמך התחתון ביקשת שאשב, ויסרוני אלו הכיסופים.

ואם תמצאני טרם שאמצאך - אנא רק חבקני,

כדי שאזכר שעודני מאמינה שמעולם לא עזבתני.

ובשכבי על מיטתי בלילות תלטף שערותיי הפזורות,

שגם הן כבר נתקשו והתייבשו עד שכמעט ונשברות...

וכשנשוב ונתאחד אראה לי - שכל זאת היה אך חלום

שמעולם לא באמת רחקת, והכל היה מתעתועי הדמיון.

ואז שמחתנו תעלה מעלה מעלה, ותבקע שערי מרום

ותבוא גאולת עולם לבריאתך, ולביתנו יהיה שוב מקום.

ועד אותו הרגע לו כלתה נפשי ומאודי אל תשכחני

בעודי הולכת במדבר הצחיח אל תרפה ידך ממני

כי אין לי בעולמות כולם אלא אהוב ליבי היחיד

אהבת חיי, משוש נפשי, תקוות ימי, חמדתי, ידיד

אז את ליבי, נפשי, רוחי ונשמתי אבקש למסור אליך

ובשעותיי הקשות והנפולות זכור ששמורים הם למענך

ובזכות אהבתנו זו תשחרר כל אסירי התקווה האבודים

כי גם כשנפלנו להיכן שנפלנו לעולם נישאר בניך... ילדים.

ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתא

להתעוררות תשובה שלמה לכל ישראל

ולהקמת השכינה מעפרה בבניין בית המקדש

לעשות נחת רוח ליוצרנו ולגלות אורו בעולמו.

ערכה: שירה כהן