"הבן שלי רק בן שמונה, וכבר מנודה חברתית". אם כאובה בפוסט נוקב

רק כשקוראים פוסטים מעין זה, שכתבה אם כאובה בשם ציונה טריגר - מבינים עד כמה ילדים יכולים להיות אכזריים זה לזה, אפילו כשהם בני שמונה בלבד. בנה של טריגר הוא רק בן שמונה, אבל כבר סובל מקיפוח חברתי ומבדידות חברתית. "הילד הזה הוא שלי. לילד הזה חיכיתי שלוש שנים, ואני עדה לכך שלא סתם אומרים 'בצער תלדי בנים'".

 

במילים אלו מתארת טריגר את הסיטואציה הקשה שבה הייתה כאשר בנה נולד. "הילד שלי נולד עם כפות רגליים הפוכות, גיבוס יום אחרי הברית בכל שבוע למשך חצי שנה ואחר כך נעליים מיוחדות. את הלילות הלבנים, והימים שאתה בוכה כי כואב לך ואני בוכה איתך - לא אשכח לעולם. בכל פעם שבכיתי, אבא שלי חיבק ואמר: 'הילד הזה עוד ינשק לך את הרגליים אחרי שיבין מה עשית בשבילו, כדי שיהיה ילד רגיל'. 

 

"וכן בני, כמה שהיה קשה - לא ויתרתי. הילד הזה שדיבר מאוחר - זה הבן שלי. הילד הזה ששנתיים טיפלתי בו בהתפתחות הילד, כי הייתה לו בעיה במוטוריקה העדינה. ששיחק בדברים שהוא אוהב במשך שעות, וכשמשהו לא עניין אותו - הוא לא היה משתף פעולה. הבן שלי אהב לחבק ולהחמיא ולהראות אהבה לכל הסובבים. הבן שלי מלא אהבה, אלוף במחשבים, בלגו ובמשחקי מחשב. ובשבילו אני מלכה בכל מצב. 

 

"אבל לבן שלי יש בעיה: הבן שלי בן 8 והוא לבד. את הבן שלי מזמינים רק כשצריכים ממנו משהו. כשיש לבן שלי יום הולדת, הוא לא פוסח על אף ילד וזה לא משנה אם זה גדול או קטן - את כולם הוא מקבל באהבה, ואותו לא מזמינים. לא לימי הולדת, לא לשחק בחוץ... הילד שלי רק איתי, כי הילד שלי הוא שונה. הוא הילד שלי ואני אוהבת אותו בכל לבי".