פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה לילדים: הַשָּׁלִיחַ שֶׁאָכַל אֶת מִשְׁלוֹחַ הַמָּנוֹת

מַעֲשֶׂה בִּיהוּדִי בְּשֵׁם מְנַחֵם, שֶׁפָּנָה אֶל יְדִידוֹ אֶלְחָנָן, וּשְׁאָלוֹ: "הַאִם תּוּכַל לָתֵת בִּשְׁלִיחוּתִי מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת לְיָדָיו שֶׁל יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ?". אֶלְחָנָן הֵשִׁיב בְּחִיּוּב, וְקִבֵּל לְיָדָיו אֶת מִשְׁלוֹחַ הַמָּנוֹת, בּוֹ הֻנְּחוּ תַּבְשִׁילִים טְעִימִים.

אֶלְחָנָן יָצָא לַדֶּרֶךְ, וּבְלֶכְתּוֹ, חָדַר רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁל הַתַּבְשִׁילִים לְאַפּוֹ. בִּהְיוֹתוֹ קְצָת מְבֻסָּם, פָּתַח אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ, וְהֵחֵל לִטְעֹם מְעַט מֵהַתַּבְשִׁילִים... הָאִישׁ טָעַם קְצָת, וְעוֹד קְצָת, וְעוֹד קְצָת, עַד שֶׁמִּבְּלִי לָשִׂים לֵב... אָכַל אֶת כָּל הַמִּשְׁלוֹחַ עַד תֻּמּוֹ!

לִקְרַאת עֶרֶב, שָׁאַל מְנַחֵם אֶת אֶלְחָנָן: "הַאִם בִּצַּעְתָּ אֶת שְׁלִיחוּתִי?". "בּוֹשׁ וְנִכְלָם אֲנִי – הֵשִׁיב אֶלְחָנָן – בַּעֲווֹנוֹתַי פָּתַחְתִּי אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ, וְטָעַמְתִּי עוֹד וְעוֹד מֵהַמָּנוֹת הַטְּעִימוֹת שֶׁהוּנְחוּ בּוֹ, וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוּדָה גִּלִּיתִי לְחֶרְדָּתִי שֶׁכְּבָר לֹא נוֹתַר בַּמִּשְׁלוֹחַ אֲפִלּוּ פֵּרוּר אֶחָד"...

מְנַחֵם חוֹשֵׁב כָּעֵת לְעַצְמוֹ – "אִם יְהוּדָה לֹא קִבֵּל אֶת מִשְׁלוֹחַ הַמָּנוֹת, אִם כֵּן, כְּדַאי לִי לְהַחְלִיט עַכְשָׁיו שֶׁהַמִּשְׁלוֹחַ שֶׁנָּתַתִּי יִהְיֶה עֲבוּר אֶלְחָנָן, וּבָזֶה אֵצֵא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה..."

אַךְ אַחַר מַחֲשָׁבָה נוֹסֶפֶת הִתְעוֹרֵר בִּשְׁאֵלָה – הֲרֵי הַתַּבְשִׁילִים לֹא נִתְּנוּ לְאֶלְחָנָן בְּתוֹר מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, אֶלָּא הוּא אֲכָלָם לְלֹא רְשׁוּת, וְכֵיצַד אוּכַל לְהַחְלִיט כָּעֵת שֶׁמַּאֲכָלִים שֶׁכְּבָר נֶאֶכְלוּ יִהְיוּ לְמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת?...

וּמִהֵר מְנַחֵם לִשְׁאוֹל: הַאִם יָצָאתִי יְדֵי חוֹבַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, אוֹ שֶׁמָּא עָלַי לְהִזְדָּרֵז וְלִשְׁלוֹחַ מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת נוֹסָף?

תְּשׁוּבָה:

בִּשְׁאֵלָה זוֹ הִסְתַּפֵּק רַבֵּנוּ רְפָאֵל בִּירְדוּגוֹ זַצַ"ל, שֶׁהָיָה קָרוּי בְּפִי כֹּל בַּשֵׁם "רְפָאֵל הַמַּלְאָךְ", בְּסִפְרוֹ "מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים" (סִימָן ק"כ), וְלֹא הִכְרִיעַ בַּדָּבָר.

וְהַגָּאוֹן רַבִּי יוֹסֵף עֶנְגֵיל זַצַ"ל (גִּלְיוֹנֵי הַשַּׁ"ס, מְגִלָּה ז'), הֵבִיא אֶת דִּבְרֵי רַבִּי רְפָאֵל בִּירְדוּגוֹ, וְכָתַב שֶׁאֵין מָקוֹם לְהִסְתַּפֵּק בָּזֶה, שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר אָכַל הַשָּׁלִיחַ אֶת הַתַּבְשִׁילִים, הוּא הָיָה גַּזְלָן, וְהִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם אֶת שֹׁוִי מִשְׁלוֹחַ הַמָּנוֹת לִמְנַחֵם; וּכְשֶׁאוֹמֵר מְנַחֵם עַכְשָׁיו שֶׁיִּהְיֶה זֶה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת עֲבוּר אֶלְחָנָן, אֵין זוֹ נְתִינַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, אֶלָּא מְחִילָה עַל הַכֶּסֶף שֶׁאֶלְחָנָן הִתְחַיֵּב לוֹ (מְנַחֵם אֵינוֹ נוֹתֵן לְאֶלְחָנָן כְּלָל מָנוֹת, אֶלָּא רַק מוֹחֵל לוֹ עַל חוֹב דְּמֵי הַגְּנֵבָה). וּלְפִיכָךְ – סִיֵּם הַגְרִ"י עֶנְגֵיל – פָּשׁוּט שֶׁמְּנַחֵם אֵינוֹ יוֹצֵא בְּכָךְ יְדֵי חוֹבָה, וְעָלָיו לַחֲזוֹר וְלִשְׁלוֹחַ מָנוֹת שׁוּב!

וְיִתָּכֵן, שֶׁאִם כָּל רְצוֹנוֹ שֶׁל מְנַחֵם הָיָה לִזְכּוֹת בַּמִּצְוָה וּלְהַרְבּוֹת אַהֲבָה וְאַחְוָה, אִם כֵּן, מִי יְקַבֵּל אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ זֶה רַק עִנְיָן שׁוּלִי, וְאִם לְבַסּוֹף לְקָחָהּ אֶלְחָנָן לְעַצְמוֹ, אֵין מְנַחֵם הַנּוֹתֵן מַקְפִּיד עַל כָּךְ וְאוֹמֵר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (כִּי הָעִקָּר מִבְּחִינָתוֹ שֶׁל מְנַחֵם הָיָה לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה), וּבְאֹפֶן זֶה יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁיָּצָא מְנַחֵם יְדֵי חוֹבָה (וְאוּלַי בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה הִסְתַּפֵּק רַבִּי רְפָאֵל בִּירְדוּגוֹ).

הסיפור מתוך הספר "אחת שאלתי 2", מאוצרו של הגאון ר' יצחק זילברשטיין