שו"ת התניא: אם אני בינוני, אני לא צבוע?

שאלה מצוינת. יש לנו כלל: מה שאמיתי הוא גם נצחי. לא מתבטל, לא נחלש, לא זז מילימטר. לפי הכלל הזה, כל מה שקורה בזמן התפילה אצל הבינוני אמור להיחשב לשקר, מכיוון שאחרי התפילה הוא חולף ועובר.

אבל אדמו"ר הזקן עומד בתוקף על כך שמדובר בעבודה תמה, עבודה שלמה ואמיתית שאין בה פגם. ומה נעשה עם האמת המוחלטת, הנצחית, שאינה משתנה כחוט השערה?

אדמו"ר הזקן מסביר שגם אם האמת היא אחת, מוחלטת, בכל זאת יש מדרגות רבות של אחיזה באמת. צדיק זוכה להיות ממש אחד עם האמת, ולכן מדרגתו אינה משתנה. הוא תמיד אוהב את ה', תמיד רוצה לעשות טוב, תמיד שונא את הרע. אבל מתחת לצדיק יש מדרגות רבות מאוד של עובדי ה' שמצבם אינו כזה, וגם הם - אף־על־פי שאינם אמת גמורה - זוכים לגעת באמת במידה זו או אחרת.

נגיעה חלקית וזמנית כזו באמת נקראת שפת אמת, הקצה של האמת. זה מספיק בשביל לגעת באמת, גם אם רק לשעה קלה. והעיקר: זה אומר שהבינוני בוודאי אינו צבוע. יש בו נפש אלוקית שרוצה באמת, ואוהבת באמת, וישנם זמנים שבהם - למרות כל המכשולים והעיכובים - היא מצליחה לבטא את האמת שלה בקול גדול. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן