פרשת תרומה

פרשת תרומה: טעמו וראו כי טוב ה'

"זו מכה כלל ארצית", אמר להם הפסיכולוג, "גם לי יש בת שחזרה בתשובה"... על הצימאון לדבר ה' בדורנו

| ל' שבט התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כ"ה, ב').

חז"ל עומדים על הלשון "ויקחו לי", שהרי לכאורה מתאים היה יותר לומר: "ויתנו לי"? והם מבארים שיש כאן בחינה שהקב"ה כביכול אומר: "קחו אותי יחד עמכם", וזה לשון המדרש (שמות רבה ל"ג, א'):

"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר: 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו. אמר לו: 'בתי שנתתי לך, יחידה היא, לפרוש ממנה - איני יכול, לומר לך אל תטלנה - איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עָשֵה לי, שכל מקום שאתה הולך – קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי'. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה - איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'".

התורה הקדושה היתה חביבה מאד על הקב"ה: "חמודה גנוזה שהוא משתעשע בה בכל יום" (שבת פ"ט ע"א). הוא נתן אותה לישראל, תוך שהוא מבקש מהם לבנות את המשכן, בו יוכל להשרות את שכינתו, ולדור בסמוך אליה.  בבניין המשכן זכו ישראל "לקחת" – כביכול – את הקב"ה כ"תרומה" נוספת, על התורה שכבר זכו וקבלו.   

כל אדם שהגיע למשכן, או לבית המקדש, יכול היה להרגיש את השכינה השוכנת בו, עד כדי כך שניתן היה לשאוב רוח הקדש מתוך השהות במקום. כמו שמספרים חז"ל על יונה בן אמתי ש"מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה, ושרתה עליו רוח הקדש" (ירושלמי סוכה פרק ה'). הקב"ה אינו יכול "לפרוש" מן התורה. היא חביבה עליו. הוא משתעשע בה בכל יום. הוא מבקש שישראל "יקחו אותו", כדי שיוכל להמשיך ולדור ליד התורה. ומכאן אנו למדים עד כמה התורה יקרה וחשובה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ג', ט"ו). 

 

"ששזפתני השמש" – שחרות חיצונית

חשיבותה של התורה יוצרת חוב כפול עבורנו: לא זו בלבד שכל אחד ואחד חייב ללמוד תורה בעצמו, לקבוע לה עתים, ולהשתתף בשעורי תורה, אלא עליו לדאוג גם לאחרים! לצאת אל העם, "לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" - לרעות בגנים, לחפש נשמות יהודיות המתגלגלות ברחובות, לקרבן, ולהביאן אל התורה הקדושה! 

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים א', ה'-ו'): "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם... אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ". כי הנה ישנם שני סוגים של שחרות: הסוג הראשון – אדם שהוא שחור מטבעו. כושי. אדם כזה לא יכול, בשום פנים ואפן, להחליף את צבעו, וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י"ג, כ"ג): "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ". גם רחיצה יסודית לא תשנה את המצב: "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". זוהי שחרות פנימית. והסוג השני – שחרות חיצונית. אדם שעובד, למשל, בהסקות, והשתחל לתוך ארובה על מנת לתקנה – יוצא ממנה שחור, כולו גוש פחם. אבל אחרי רחצה טובה במים – הריהו יוצא נקי, צח, לבן כשלג: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם".

אנחנו יוצאים לרחובות, ורואים שם, לדאבוננו הרב, אחים יקרים, יהודים טועים, שפניהם "שחורות" מרב עוונות. יש כאלו שמתייאשים מהם ואומרים: "עם אלו – אין מה לדבר על יהדות!"... אבל זה ממש לא נכון! יש אסור גמור לומר כך! "אין מעבירים על המצוות" – אסור לחלוף על פניהם ולהרים ידיים... אסור לפסוח על המצווה הגדולה הזאת של קירוב אחים לתורה הקדושה.

"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" - אל לנו להתרשם מה"שחרות" שעל פניהם, משום שזו רק שחרות חיצונית: "ששזפתני השמש", שחרות שנגרמה בעטיים של החטאים והעברות. שחרות שכזאת אינה שחרות פנימית, והיא ניתנת לניקוי ולטהרה. "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים" – הביאו להם לכאן תרבות זרה, תרבות של גויים, ולכן "כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" – זה מה שהוביל וגרם להם להיות שחורים ולעזוב את התורה. כשם שאך טבעי הוא שאנשים שמתעסקים בפחם הופכים לשחורים, כך אין כל פלא שמי שֶׁנּוֹהֶה אחרי כל התרביות הזרות ומתעסק בכל הבלי העולם הזה ותאוותיו, הופך לשחור. "מה יעשה הנער ולא יחטא", הכל פרוס לפניו, הכל מצוי בהישג ידו. במצב כזה, קשה מאד לתבוע ממנו שלא יחטא. אם מביאים עד לפתחו את המודרניזציה, אין כל פלא שהתוצאה היא מדרוניזציה...

 

צימאון לדבר ה' בדורנו

זוהי חובתנו כיום! הבה נחלץ חושים ונעשנה! ברוך ה', איכשר דרי. מתקיימת בדורנו נבואתו של הנביא עמוס (ח', י"א): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'... וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". בכל מקום יש צימאון ליהדות, צימאון לשמע את דברי ה'. בכל אירוע שמטרתו להביא את דבר ה' אל העם - אנשים צובאים על הדלתות. בית הכנסת מלא מפה לפה ואנשים עומדים צפופים, ובלבד שישמעו את דבר ה'.     

מתחת לרעמת השער החיצונית, מאחורי בגדי הרחוב הזולים – מסתתרת נשמה יהודית. נשמה שצמאה לשמוע, נשמה שזועקת זעקה אדירה: "אנא! תנו לי 'לאכל'! תנו לי תורה!" נשמה שזועקת: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי"  (משלי ט', ה'). בכלי התקשרת מנסים להציג תמונה הפוכה, אך את המציאות לא ניתן לשנות, ואני מדבר מהמציאות בשטח. בכל מקום בארץ בתי הכנסת מלאים באנשים שמבקשים לשוב לאביהם שבשמים.

אדרבה, "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". באים לישיבה צעירים חילונים שהאזינו לכלי התקשורת, קראו עיתונים, שם הלעיטו אותם ברעל נגד התורה, נגד בני התורה, נגד ה"כפיה הדתית", והם באו "לבדק את הדברים מקרוב"... הציצו "ונפגעו". טעמו – וערב לחכם. "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים ל"ד, ט').

הנה סיפור אחד מני רבים: באחד הימים הגיע אלינו לישיבה בחור חילוני בן עשרים ושתים, והוא ביקש ממני ללמוד בישיבה תקופה קצרה. "מי שלח אותך לכאן?" שאלתי אותו. "עיתון פלוני", השיב. "האם אתה עורך כתבה עבורם"? שאלתי.

"לא! קראתי כתבה בעיתון, ובאתי לראות ולשמוע את הדברים מכלי ראשון". "מה קראת שם?". הוא החל לספר את הסיפור שהתפרסם שם, על זוג צעיר שחזר בתשובה. הבחור היה בנו של אחד מבעלי המספנות בארץ. ההורים של שני הצדדים הרימו קול זעקה: "חטפו לנו את הילדים". הילדים אמנם אמרו ש"אף אחד לא הכריח אותנו, לא הפעילו עלינו כפיה כלשהי", אך זה לא מנע מההורים לזעוק "כפיה דתית", והם פנו לפסיכולוג מפורסם שישית להם עצה, "איך לגשת לנפש הילד ולשכנע אותו לא לעשות צעדים חפוזים מידי"... תשובתו של הפסיכולוג – שהתפרסמה בעיתון – הייתה מדהימה. הוא אמר להורים: "ראשית, הירגעו! 'צרת רבים - חצי נחמה'... דעו לכם כי זו 'מכה' כלל ארצית. גם לי יש בת שחזרה בתשובה"...

"באתי לכאן", סיים הבחור, שהיום הוא אברך לתפארת – "לבדק מקרוב את 'הכפיה הדתית' עליה זעקו ההורים". כאמור, הבחור הזה נוכח לראות שאצלנו אין שום כפיה על אף אחד. כל אחד בחר בדרך התשובה מכוחה של הבחירה החופשית שניתנה לכל אחד. כולם טעמו את טעמה המתוק של התורה, ומרצונם החופשי בחרו לדבוק בה.

הוא אשר אמרנו: מתקיים בנו מקרא שכתוב: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ", וגלי התשובה פורצים לכל הכוונים, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז' הלכה ה'): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הם נגאלים, שנאמר (דברים ל', א'-ב'): 'וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ'. (משכני אחריך ח"ב עמוד קכ"ב ואילך, עיין שם סיפור נוסף בעניין).

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (77 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים