הרב יצחק זילברשטיין
בעל ה’עיסוק האכזרי’ הסתפק אם להעדיף לעסוק בזמנו הפנוי בחסד
החוקר מסיים את מכתבו ומבקש: אודה לכבוד הרב אם יורה לי במה כדאי לי לעסוק בזמני הפנוי?
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- ח' שבט התשע"ח
(צילום: shutterstock)המכתב הבא נשלח אל מו"ר שליט"א, מאת בעל תשובה יקר, המשמש כחוקר בכיר:
לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א
מתוקף תפקידי, עלי לחקור מחבלים ופושעים מסוכנים ביותר, ולשם כך, אני נאלץ פעמים רבות להכות אותם באכזריות.
בערב, לאחר סיום עבודתי, יש לי בערך שעתיים פנויות, וכמובן שאני מעוניין לנצל אותה לתוכן רוחני. מטבע הדברים חשבתי, שאלך לבית המדרש, ללמוד תורה בחבורה.
אלא, שתלמיד חכם אחד, העיר את תשומת ליבי, לדברי קודשו של האור החיים, בבואו לבאר מדוע התורה מסיימת את פרשת הריגת 'עיר הנידחת' בהבטחה "וְנָתַן לְךָ (ה' יתברך) רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים י"ג, י"ח): "כוונת מאמר זה כאן - מסביר האור החיים - לפי שציוה הקב"ה שיהרגו את כל אנשי עיר הנידחת לפי חרב, ואפילו את בהמתם, ומעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו שכת הרוצחים במאמר המלך (המוציאים להורג מטעם המלכות), יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת, ולזה אמר להם הבטחה, שיתן להם ה' רחמים, והגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח מעשה הריגת אנשי עיר הנידחת"[1].
וממילא, גם אתה - טען ידידי הת"ח - לאור עיסוקך בשעות היום בהכאות וחבטות אכזריות, אולי כדאי שבערב תצא לעסוק בפעילות של חסד, כגון חלוקת מזון לנצרכים, עזרה לחולים ומוגבלים וכדומה, ובוודאי שפעילות זו תבטל מנפשך את כוח האכזריות, ותחתיה תטביע את רגש הרחמים והחמלה, (כפי המבואר בדברי החינוך הנ"ל).
החוקר מסיים את מכתבו ומבקש: אודה לכבוד הרב אם יורה לי במה כדאי לי לעסוק בזמני הפנוי?
השיב מו"ר שליט"א:
לא מצינו בחז"ל שיעצו לעוסקים ב'מלאכות אכזריות', או לשוחטים ולרופאים, לעסוק בזמנם הפנוי דווקא בגמילות חסדים. ובוודאי שגם התורה הקדושה מעדנת את נפשו של הלומד, וכשילמד תורה לשמה ירכוש את מדת הרחמים כמו את שאר המדות הטובות (יעויין במסכת אבות פ"ו מ"א). ושנינו (פאה פ"א מ"א, ובקידושין ל"ט:): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים... ותלמוד תורה כנגד כולם", וביאר הרמב"ם (הל' ת"ת ג'-ג'): "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ולמעשה, נראה שאפשר לקיים שניהם, ויש לייעץ לחוקר שיעסוק גם בתורה וגם בחסד בו-זמנית - דהיינו ב'תורת חסד', באופן שילך ללמד תורה לילדים או לזקנים, ויספר להם סיפורי צדיקים ואגדות חז"ל המושכים את הלב.
ויעויין במסכת סוכה (מ"ט:): "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב (משלי ל"א) 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? - אלא הלומד תורה כדי ללמדה - זו היא תורה של חסד". ובספר הקדוש 'בני יששכר' (חודש אדר מאמר ב') נאמר: "הצדקה הגדולה שבצדקות היא כשמלמד דעת (דהיינו תורה), לאדם שהוא עני בדעת, שכן אמרו חז"ל (נדרים מ"א.) שאין לך עני כעני בדעת".
* * *
יום שאינו עושה בו חסד אינו נחשב ליום בחייו
סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: פעם הלך הגה"צ רבי משה מידנר זצוק"ל בדרך, ובאמצע הילוכו עברה על ידו עגלה נוסעת. בעל העגלה הפציר ברבי משה שיעלה אל העגלה ויסע עמו, אולם רבי משה מיאן באומרו שיכול הוא להלך ברגליו. בעל העגלה המשיך והתחנן בפניו שיעלה, עד ששאלו רבי משה "מפני מה הינך מבקש כל כך?".
השיב לו בעל העגלה: "במו אוזני שמעתי מהרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, שיום שיהודי לא עושה בו טובה ליהודי אחר, אינו נחשב כיום בחיי היהודי! ומאחר שעדיין לא עשיתי היום אפילו טובה אחת, על כן רוצה אני לגמול עמך חסד ולקחת אותך בעגלתי".
וכבר כתב כן השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, דרך חיים תוכחת מוסר): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פ"ט, ג'), על כן יזהר במאוד מאוד בגמילות חסדים. ויראה שלא יהא שום יום מימי חייו בלי גמילות חסדים, או בגופו או בממונו, או בנפש, דהיינו שמלמד תורה עם חבירו או עם בן חבירו. וסימנך: חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם (שם נ"ב, ג'). על כן, בכל יום ויום יהדר אחר איזה גמילות חסדים, ואז יתנהג עמו הקב"ה במדת החסד".
נוסיף לספר, שהגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצוק"ל, תיקן בישיבתו (ושמענו שהתקנה קיימת בישיבה עד היום), שכל בחור הנוטל את ידיו לצורך סעודה או כהכנה לתפילה, ימלא מים בנטלה, אך לא לצורך עצמו, אלא עבור חבירו, וחבירו ימלא עבורו. וטעמו ונימוקו של הגה"צ עימו: הרי על כל אחד למלא פעם אחת כלי מלא במים, אם כן, עדיף לו שיקיים בדרכו עוד מצווה - חסד! וכן חבירו יקיים במילוי המים...
עוד יש לציין לדברי קודשו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה אומר ש'איש' בגימטריה כמנין 'לרעהו' (311), וזאת משום שרק עם 'רעהו' נחשב האיש לאיש, כי כל תכלית האדם היא להיטיב עם רעהו!
[1] בעניין זה של ההשפעה על האדם מכוח מעשיו, יש להוסיף רעיון נשגב מהגה"צ רבי דניאל מקלם הי"ד: רבותינו אמרו (בקידושין פ"ב.) "טוב שברופאים לגיהנום", וידועה התמיהה, הלוא פעולת הרופא והתעסקותו היא בהצלת חיי האדם, לרפאות חולה מחוליו ולהשקיט מכאוביו, ומי הוא זקוק לרחמים יותר מהחולה המצפה לישועה, וכל אשר לו יתן בעד נפשו, והנה בא הרופא ומשתדל להחיש לו רפואה ומזור, ומתעסק בהטבה גדולה ונפלאה זו, ובמצוות 'והשבותו לו' (לרבות השבת גופו. סנהדרין ע"ג.), ואם כן היאך ניתן לומר שעיסוק כה קדוש של הצלת נפשות מוריד את העוסק בו לגיהנום?!
אלא, שהעיסוק ברפואה מאלץ את הרופא להכאיב למטופל ולייסרו (לשם רפואתו), וכשאין לרופא מחשבה פנימית בהתעסקות זו, מעשהו החיצוני משפיע עליו, ומשאיר בו רושם, עד שעלול להפוך לאכזר, ובחוסר שימת לב מיוחדת, עלול להתעלות מיום ליום באכזריות, עד אשר מקומו שמור לו בגיהנום... כי מבלי חידוש ההרגשים ומחשבה תמידית, לבסוף ישלוט בו הרושם הבא מהצד החיצוני של המעשה, כי גדולה היא ההשפעה לאדם המתהווה בפנימיותו מכוח מעשיו החיצונים! (ספר 'בית קלם').
לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.