לפעמים אני מרגישה שכל העולם קורס עלי

לפעמים... לפעמים הכל פתאום נהיה כל-כך קשה.

לפעמים... לפעמים אני מרגישה שכל העולם קורס עלי, ואני רצה לכל מקום כדי להציל אותו.

לפעמים... לפעמים הכל נהיה עצוב, שום דבר לא אפשרי, הכל שחור, ורע, ומר.

ולפעמים... לפעמים אני מרגישה הכי לבד בעולם. בין כל האנשים שמסביבי, בין המשפחה, והחברות, וכל האנשים שמעורבים בחיי.

לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, מן חוסר אמונה שכזה.

לפעמים היצר הרע משתולל בתוכי, ואומר לי כל מיני דברים, דברים שאני יודעת שאסור לי להקשיב להם.

ואני יודעת – אני יודעת שאני אף פעם לא לבד,

אני יודעת שיש מי שמסתכל עלי, בכל שניה ובכל רגע. כשאני קמה וכשאני הולכת לישון, כשאני בוכה ונשברת, כשאני מאושרת ושמחה, כשאני רגועה ושלווה, כשאני בלחץ, כשאני כועסת, כשאני עוזרת, כשאני מחייכת, כשאני משמחת, כשאני מדברת, כשאני הולכת – הוא מסתכל מה אני לובשת ואיך אני נראית, הוא קורא את מחשבותי, הוא חלק ממני, כי הוא חלק ממני, כי יש חלק ממנו, בתוכי, שזורם בדמי, בעורקי, שעובר במחשבתי, כשאני הולכת, כשאני מדברת, כשאני בוכה ונשברת... הוא איתי תמיד, כי הוא בתוכי, זורם בדמי.

ואני יודעת – אני יודעת שהכל זה ניסיון אחד גדול, שהחיים הם ניסיון אחד גדול, שבתוך הניסיון הענקי הזה יש עוד המון-המון-המון ניסיונות אין סוף, ובעודי מעודדת אנשים אחרים, בעודי עוזרת, מדברת ומדברת, על אמונה, וניסיונות, ותפילות, ושיהיה טוב, שהכל יהיה בסדר, בתוך תוכי – הילדה שבתוכי שבורה ומרוסקת. היא עוזרת לכולם – זה נכון. היא עוזרת לכולם... אבל אף אחד לא עוזר לה.

אף אחד לא מעלה על דעתו שמשהו לא בסדר, שדווקא היא, הילדה החייכנית, האכפתית, מלאת חכמת חיים, מלאת שימחת חיים, דווקא היא, שמלאת אמונה, היא? לא יכול להיות.

"הסנדלר הולך יחף". הוא הולך יחף, וכבר נפצע ברגליו, והפצעים מדממים...

לפעמים אני מרגישה שמה שנותר ממני זה הרס עצמי.. הרס עצמי וזה הכל, הרס עצמי שממנו אני עוזרת לאחרים לבנות, אבל מה איתי?

ממני אל עצמי, ואל כל האחרים שמרגישים כמוני.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.