המסע לתיקון המידות: מישהו הולך תמיד איתי

"עוד סיפור אחד, ודי", הפציר.

"לא, עכשיו לישון", פסקתי בהחלטיות, תוהה אם זה הדבר הנכון להגיד.

"אז רק תקשיבי מה דודי עשה לי היום בבית הספר", ניסה למשוך עוד קצת זמן.

עצרתי לרגע, אבל ידעתי שאסור לי להיכנע לסחיטות. "לילה טוב", אמרתי, והתחלתי לפסוע לכיוון הדלת.

הילד לא ויתר, ורטן באנחה: "אוף, אמא, אז מתי תשמעי מה שיש לי להגיד?"

החץ נכנס ישר ללב, אבל לא התבלבלתי. "יש זמן לכל דבר, ועכשיו, השעה כבר מאוחרת. בשמחה אשמע את הדברים מחר", נתתי חיבוק אחרון, כיביתי את האור, ויצאתי מהחדר.

טלפונים, סידור הבית, כביסה, כלים, כשלפתע נזכרתי שעוד לא ביצעתי את הקבלה שלי (בלי נדר) לדבר 5 דקות ביום עם השם. כבר יותר משנה עברה מאז ההחלטה, שמהווה עבורי אי של שפיות ביום העמוס והדורש.

הפעלתי את השעון על טיימר, והתחלתי בתודה על כל היש והאין והעבר והווה והעתיד, וביקשתי על ההוא ועל ההיא ועל עצמי, ושפכתי את מה שמיותר לסחוב, והתמלאתי בכוחות, ו...צלצול. נגמרו הדקות.

 חזרתי לחדר. דממה, הילד נרדם, ומנגד ייסורי המצפון התעוררו לתחייה: אולי באמת הייתי צריכה להישאר לידו עוד קצת? מצד שני צריך גבולות, ומה הוא בסך הכל רצה, עוד כמה דקות עם אמא שלו, לספר, לשתף, להודות, ולהתמלא כוחות... רגע, זה לא מה שעשיתי הרגע עם בורא עולם?

ככה זה, כשאני רוצה לדבר עם השם, אני יכולה באותו רגע "לתפוס שיחה", אבל כשהבן שלי רוצה לדבר איתי, שעות הקבלה מוגבלות עד לשעת השינה, והתנאים: רק כשאני לידו, לפעמים כשאני איתו אחד על אחד אך לרוב תוך כדי קליעת צמות של האחות, או הכנת הסנדוויץ למחר. הילד תלוי במגבלות שלי, כדי לשיח את מה שבלבו. אז מה נשאר לו, בעצם?

לעומת זאת, כשאני רוצה לדבר עם אבא שלי, אני, הילדה שלו, קבעתי את התנאים: רק 5 דקות ורק מתי שאני יכולה, ורוצה ולא עייפה מדי, והרשימה עוד ארוכה.

הילד היה משלם כסף כדי שאמא שלו תוכל להיות זמינה עבורו כל זמן שרק יחפוץ לשתף ולבקש. מייקר כל רגע עם אמו, שודד את הרגעים כי יודע שאולי עוד 2 דקות אמא תתפנה לילד אחר, או תהיה בעבודה, או שהלילה יכתיב את סיום השיחה. ופה, כשיש לי הזדמנות פז, יום יום, רגע רגע, לדבר עם מי שיכול לתת לי הכל, דואג לי וכואב בצערי, ושמח בשמחתי, לבקש, להתייעץ, ולשתף בטיפול אישי בלי שום מחיצות, אולי לא מעריכה מספיק  את גודל החסד הזה?

אולי, אבל אין ספק שעכשיו אעריך יותר. זה נשמע מובן מאליו שהשם תמיד פה, ואולי אפילו קלישאתי, אבל אין אמת יותר גדולה מזו, הקב"ה כאן, וזה נתון, השאלה היא מה אני בוחרת לעשות עם הנתון הזה, מנצלת את ההזדמנות או שמא מפספסת?

מכירים את זה שלפעמים הילדים מדברים כולם בבת אחת (ואם עדיין לא, אז בקרוב אצל כולן): "אמא, אני צריכה חולצה לבנה למחר", "הוא הרביץ לי", "אמא, דופקים בדלת...". כל אחד אומר/ בוכה/ משמיע את רצונו, ואנוכי בתווך, חסרת אונים, לא יודעת ממי להתחיל ראשון, מי ייפגע אם יידחה ליותר מאוחר, ומי הכרחי יותר או פחות. "אחד אחד" אני מבקשת, והם עושים "אבן נייר ומספריים" לברר מי יזכה לדבר עם אמא.

ואני, כשאין לי מתחרים, ואין עם מי "לריב" ולתפוס תור כדי לקבל דקת שיחה עם אבא, משתמשת במתנה הזו? השם הרחמן מחכה שאואיל בטובי להתפנות אליו, עם הרבה סבלנות וסלחנות, הוא לא רופא שיש לו שעות קבלה כשרוצים להתייעץ, והוא לא דורש כסף כמו איש מקצועי שממתינים לו בין 2-4 ומגיע ב-6 בערב כשהבית כולו הפוך, וכולם יוצאים מהכלים הנערמים בכיור כאילו אין מחר.

אבל יש מחר, ויש אבא שמחכה לי לנצח, הוא תמיד לידי, ומתי שרק ארצה אני יכולה לפנות אליו. בלי כל הקשקושים מסביב, ככה, נקי ואמיתי, בת לאב שכל כולו אהבה אחת גדולה. 

אני מגבילה לחמש דקות שיחה את מה שיכול להיות מציאות תמידית, ואסור לזלזל בהן, כי הן יקרות מפז לפני הקב"ה והוא מצפה להן בכל יום מחדש, במיוחד עם כל דרישות החיים, אבל המודעות צריכה להיות באוויר. יש לי זכות של VIP לפנות מתי שלבי חפץ והלוואי ואזכור זאת יותר, כי החיים עוברים והנצח נשאר, ומה נצח יותר מהקשר עם בורא עולם שמחייה אותנו ושמח בנו?

עם המחשבות האלו אני חוזרת לילד הישן. "אמא תהיה פה מחר לשמוע אותך", ובלבי תפילה שאזכה להיות יותר קשובה לנשמות שיש סביבי, כשם שבורא עולם קשוב אלי.