פרשת תולדות: תבכה מכל הלב, רק כך תיוושע!

בתחילת הפרשה, מספרת התורה "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'". רבנו בחיי עומד על קושי בסדר הפסוק, שהרי יש צורך לציין תחילה את העובדה שרבקה היתה עקרה, ולאחר מכן את תפלת יצחק עליה?

ברם, מבאר רבנו בחיי, כי שאלה זו נובעת מתפיסה שגויה. להבנתנו, המטרה בתפילה היא מילוי הבקשה, ולא היא – עצם ההתקרבות לה' שיש בתפילה זו המטרה, וכדי שתהיה לאדם סיבה להתפלל ולבקש, מעמידו הקב"ה בפני קשיים שיגרמו לו להתפלל.

גם כאן, כדי לייסד את עם ישראל, היה צורך בתפילה משמעותית, וכדי לעורר את יצחק להתפלל ולהפציר בתפילה, עשה ה' את רבקה עקרה. ולכן הקדים את התפילה שהיא העיקר, והעקרות היא רק אמצעי להגיע אליה.

זו היתה גם הסיבה שהאמהות היו עקרות, כפי שאמרו חז"ל: "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים" (יבמות ס"ד ע"א).

הקב"ה ברוב רחמיו רוצה ומתאווה להשפיע עלינו כל טוב, אך כל השפע הזה אינו יכול לרדת ללא הצינור שהוא התפילה. פעמים שהקב"ה מעמידנו בפני קושי של פרנסה או חולי, רק כדי שנתעורר להתפלל ולהתקרב אליו.

* * *

הרב יעקב שכטר שליט"א הוזמן פעם לישיבה מסויימת למסור שיחת חיזוק בפני הבחורים. בין הדברים, סיפר להם את הסיפור הבא:

בקהילת אופקים, בתקופה בה כיהן הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל כמרא דאתרא, התגורר אברך חשוך ילדים.

השנים חלפו. צערם ויגונם של אותו אברך ורעייתו היו עצומים. הם ניסו לעשות כל אשר לאל ידם, ולא היתה רפואה או סגולה שלא נוסתה על ידם. אך מאומה לא הועיל.

באחד הימים קרא הרב פינקוס לאברך ואמר לו: "יודע אתה, ישנה סגולה אחת שעדיין לא עשית. אולם כעת איני פנוי לכך. תבוא אלי בבקשה בשעה שתים-עשרה בלילה...".

בחצות הליל, נקש האברך על דלת ביתו של הרב, בציפייה רבה. פתח הרב ובמאור פנים הובילו אל רכבו, והם החלו בנסיעה.

"מהי הסגולה?" – ניסה האברך להבין. "המתן" השיב הרב.

הרכב דהר לכיוון באר שבע, ומשם לכיוון ירוחם. שלושים-ארבעים קילומטרים של מדבר שומם השתרעו למלוא רוחב העין. והנה, באמצע שום-מקום עוצר הרב פינקוס את הרכב. "כאן תרד", הוא מורה לאברך התמה, שמנסה למצוא איזה אות-חיים בין החולות והשיממון.

"מה עלי לעשות? מהי הסגולה?" – נבהל האברך, והרב פינקוס עונה: "'כעת אתה לבד במדבר, רק אתה ורבונו-של-עולם... תבכה אליו, תתחנן תצעק ותבקש, ככה - כדבר איש אל רעהו... ה' מתאווה לתפלתך, ורק כך תיוושע! אני חוזר עוד כחצי שעה"...

האברך מצא את עצמו בודד, מנותק מכל קשר לעולם הזה. הוא החל לחשוב באמת על מצבו, ומהמקום העמוק ביותר בנשמה השיח צערו לפני רבון כל עלמא בבקשה ובתחנונים שיפקדהו בדבר ישועה ורחמים.

לאחר חצי שעה, חזר הרב פינקוס, פתח את חלון הרכב, הביט בפני האברך ואמר: ''לא, לא בכית מספיק... לא כך בוכים... תבכה! תתחנן מעומק הלב! תפציר בכל הכח ובכל הנשמה – ואז תזכה ותיוושע!''. ותכף נסע מן המקום וחזר אחרי חצי שעה נוספת...

משחזר, הביט על פני האברך, ומצאן מלאות בדמעות תופח על מנת להתפיח – חייך אליו ואמר לו: ''זה מה שהתכוונתי... אתה תראה שבעזרת ה' תיוושע!''.

סופו של הסיפור הוא – שתשעה חודשים מאוחר יותר, נולד לבני הזוג הללו בן...

לאחר דרשה זו, יצאתי מן הישיבה – סיים הרב שכטר – והנה ניגש אלי אחד הבחורים ואמר לי: "כבוד הרב, אני הוא אותו בן...".