פרשת חיי שרה
לבד עם האחד – אמנות ההתבודדות
האבות והאמהות, וגם האנשים הסובבים אותם, מלמדים אותנו איך לא להיות לבד –אלא להיות לבד עם ה'
- הרבנית חדוה לוי
- כ"ג חשון התשע"ח
(צילום: shutterstock)ספר "בראשית" מלא בסיפורים שמלמדים על פועלם של ענקי הרוח, האבות והאמהות. נראה שהם מנחילים לנו את "אמנות ההתבודדות".
האדם הראשון נברא יחידי בעולם, ותפילתו הכרחית לעבודת האדמה. נח –איש צדיק תמים היה בדורותיו ואת האלוקים התהלך נח. אחד היה אברהם, שרה גדולה זוכה לענן קשור על אוהלה וברכה ישירה לביתה, הגר מתפללת ובוכה כשהיא "לבדה" ומלאך ה' נגלה אליה, אליעזר יוצא לשליחות ומדבר עם בורא העולם, נראה שלמד מרבו אמונה באל אחד ואת כוח התפילה, עד שקפצה לו הדרך והגיע בדיוק למקום הנכון. לכולם מכנה משותף אחד – הם מעולם לא הרגישו "לבד", אלא יזמו מצבים של "להיות לבד עם השם אחד!".
התורה מורה על הפוטנציאל שטמון בכל אדם לפעול בכוח התפילה האישית עד שיוכל להגיע למדרגת נבואה ולפעול לנסים ממש. (אני מאמין בנסים...).
בפרשתנו, במקביל לסיפור המפגש בין אליעזר לרבקה, מתואר כתסריט מופלא לוקיישן אחר, ובו רואים את יצחק יוצא להתבודדות: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". מובא בליקוטי מוהר"ן:
"דע! כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסיעין לו, ונותנין לו כח בתפילתו. וזו בחינה שנקראת התפילה שיחה, בחינת שיח השדה", כשהאדם מרגיש נמיכות רוח, כמו שיח, אזי תפילתו נשמעת.
יצחק אבינו נמצא במצב של שברון לב אחרי פטירתה של אמו האהובה, שרה, וכשהוא כואב – יוצאת תפילתו ממעמקי לבו. התורה מציינת שיצחק מגיע מבוא באר לחי רואי, שזהו המקום שאליו ברחה הגר כשהייתה מיואשת ומפוחדת, עד כדי שנשמעה צעקתה ועלו דמעותיה לשמים. לאחר שמלאך השם התגלה אליה, קראה למקום "באר לחי רואי", והפרוש הוא שהקדוש ברוך הוא ראה את עניה וכאבה, ושהשם שומע תפילתו של כל אדם "קרוב השם לנשברי לב".
מאותו מקום ומאותה בחינה יוצא יצחק אל השדה, הוא הר המוריה, המקום שאליו מכוונות כל התפילות, שם הונחה אבן הפינה לבית המקדש. אגב, מובא שתפילתו של יצחק מתקנת את הקטרוג של הגר, בגימטריה 208, וגם יצחק = 208. עתיד יצחק לנצח את ישמעאל בזכות תפילתו. "ויצא" – אומר ה"שם משמואל": יצא ממידת "פחד יצחק", ממידת הדין, אל מידת הרחמים. יצא מהמקום של העצבות אל התקווה.
בחסידות נדרש שיציאת יצחק לשדה "לפנות ערב" היא בשביל לפנות – לסלק את הערב, (באנו חושך לגרש), כדי להפכו לשדה מואר לשם השראת השכינה, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (ברכות כ"ו, ב').
כשאת מרגישה בצומת דרכים, או זקוקה לישועה בכל תחום: חינוך הילדים, תקופת השידוכים, או נמצאת ב"מעברים" כאלה ואחרים, צאי אל "השדה" ("צאי אל החלון"), ושאי תפילה ממעמקי לבך. תפילותיך, יקרה, הן כזרעים שאותם את שותלת באדמה, דמעותיך – הן כמים המשקים את האדמה, כוונת לבך כקרני השמש המאירות. ובורא עולם יצמיח עבורך ישועות. בפשטות! מה שאת זורעת זה מה שאת מצמיחה, כדוגמת הפרוש הנפלא של הבעל שם טוב הקדוש, לפסוק: ”דע מה למעלה ממך”: דע, מה למעלה? – ממך! התפילה היא מעל הטבע, יש בכוחה לבטל כל גזירות קשות, ולהפכן לישועות ושמחות.
אומר האר"י הקדוש, שיצחק הפך את תפילתו מ"מדבר" – שבו החול לא מצמיח את הזרעים, לשדה, ששם יש צמיחה וחיות: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים". ולכן מיד כתוב: "וישא עיניו והנה גמלים באים" – ה"גמלים" רומזים לגמול שהאדם מקבל כאשר הוא מתפלל בביטחון, "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך – אשירה לשם כי גמל עלי".
הגמול המידי הוא הצלחת השידוך של יצחק ורבקה, כלומר ב"פינוי הערב" זוכה יצחק לבחינת הבוקר, ומקבל את רבקה (אותיות הבקר).
ולכן אומר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן ש"ההתבודדות היא המעלה העליונה הגדולה מן הכל". כשהאדם מפרש שיחתו אל השם יתברך, הוא ממלא נפשו באמונה המביאה לשמחה, והקדוש ברוך הוא מקבל שיח שפתותינו באהבה, כמו שכותב דוד המלך בתהילים: "אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי. יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'. ייתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללוי-ה".
טיפ שבועי:
רשמי ביומנך בכל יום פגישה אישית עם בורא העולם. תפתחי את הפגישה בהודיה, ומשם שפכי לבך. "השמיעיני את קולך כי קולך ערב", תבקשי את כל אשר לבך חפץ, ו..."כל שנבקש לו יהי".