טובת הייסורים: טפיחה ידידותית על הגב

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה, וְלֵב שָׂמֵחַ!

אומר בורא עולם לעם ישראל (דברים ח ה):

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ - ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"!

הקב"ה מבקש ואומר לנו: אני רוצה שתדעו ותפנימו היטב ברגשותיכם ["וידעת עם לבבך"], כי כל מכאוב וצער שאני מביא עליכם, הינם "כאשר ייסר איש את בנו", אך ורק מתוך רחמים וחמלה, ומתוך מטרה להיטיב לכם!

האם אבא טוב מכאיב לילדיו סתם כך?! בודאי שלא. מדוע בכל זאת הוא יכול להכאיב? תתכינה כל מיני סיבות. למשל:

יתכן שהוא מכה את בנו כדי לחנכו. על ידי המכה שהוא נותן לו כעת, הבן יהיה מחונך יותר, יפסיק להתחצף, ילמד טוב יותר, וכדומה. הרי אמר החכם מכל אדם: "חוסך שבטו - שונא בנו", אב שאינו יודע להעמיד את בנו במקום, ובמידת הצורך אף להענישו, הריהו כאילו שונא את בנו. 

יתכן שהוא מכאיב לבנו לצורך ריפוי. אולי הבן חולה, ויש צורך לתת לו איזו זריקה או תרופה מרה. רק כך יוכל להבריא ולשוב לאיתנו.

יתכן שהוא גורם לו צער מסויים - כדי לגדל ולקדם אותו. למשל, מטיל עליו עומס לימודי קשה כדי שירכוש מקצוע, או מצווה עליו להרים משקולות כבדים כדי לחזק את שריריו.

כך או כך - ברור הדבר, שהאב בודאי רוצה בטובת בנו. לכן הבן מבחינתו, כאשר הוא מקבל מכה או כאב או עמל מסויים מאביו הטוב והאוהב, גם אם יבכה ויצטער, הרי שבתוך תוכו הוא בוטח באביו ויודע שזה לטובתו.

כך צריכה להיות התחושה כלפי כל צער וכאב שלא יבואו. "עין במר בוכה, ולב שמח"! אומנם קשה וכואב, אך הלב שמח. הלב בתוך תוכו יודע שזה לטובה, שזה בהשגחתו ובחמלתו של ה' יתברך. 

הקפסולות

אומר דוד המלך (תהלים לב י): "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' - חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ". שואל על כך החפץ חיים: וכי לצדיקים אין מכאובים?! האם באמת רק לרשעים ישנם מכאובים, ואילו לצדיקים הכל הולך למישרין?!

אלא, משל למה הדבר דומה? שני אנשים נטלו תרופה מרה לצורך רפואתם. האחד - חש במלוא מרירותה של התרופה, והדבר גרם לו לסבל וצער. ואילו השני - לא חש כלל את מרירות התרופה, ומדוע? משום שהיא היתה עטופה בקפסולה!

כך, "רבים מכאובים לרשע", כשבאים המכאובים על הרשע, הוא חש במלוא עוצמתם וכאבם, כואב לו מאוד מאוד, והוא צועק ומתפתל. אבל "הבוטח בה' - חסד יסובבנו", מי שבוטח בה', היסורים שלו עטופים בקפסולה של "חסד", הוא יודע שזה מאת ה' לטובה, לכן קל לו "לבלוע" אותם מבלי לחוש מרירות כה רבה!

מכה של ידיד

לאדמו"ר מצאנז זצ"ל - נפטר בנו הקטן והחביב בן השבע. ההלווייה התקיימה בבוקר, ולאחריה הגיע האדמו"ר להתפלל תפילת שחרית. טרם יתחיל בתפילתו, אמר לתלמידיו:

אדם היה יושב במנוחה בגינתו, והנה בא אדם מאחוריו והכהו בחוזקה על גבו. בזעם גדול הסתובב לראות מי הוא זה שהעז להפר את מנוחתו באופן שכזה, והנה להפתעתו הוא רואה שאין זה אלא אוהבו הגדול ביותר, אשר מיטיב עמו בכל תחום וענין שהוא זקוק לו. הוא מבין שטפיחתו היתה טפיחה ידידותית, וכבר אינו זועם כלל.

ובכן, אמר הגאון, אמת, כשקיבלתי את המכה הזדעזעתי והוממתי, אולם מיד הפניתי פני לראות מי הוא המַכֶּה, ונוכחתי להבין שאינו אלא הבורא יתברך, שהוא המיטיב עמי לאין קץ, והלוא הוא זה שאני אומר עליו כמה פעמים ביום, בקריאת שמע, שאני אוהבו בכל לבבי ובכל נפשי ומאודי, וכמו כן הוא זה שאוהבני אהבה שאין אחר אוהבני כמותו. קיבלתי מכה מידיד נאמן מאוד! אם כן הבה ונתחיל להתפלל: "הודו לה' קראו בשמו..."