איפה כל ארגוני הנשים כשמדובר במוזיקה הבוטה שכובשת את הפלייליסט שלנו?

במסגרת סיכומי השנה החולפת, פורסמה השבוע רשימת השירים המושמעים ביותר בתשע"ז. הלכתי לקרוא ברצף את המילים של כולם.

אני לא מבקרת מוזיקה, כל אחד יכול לשפוט לבד את הרמה, החריזה והסגנון. סבלימינל, אליעד ושמעון בוסקילה בולטים לטובה ביופי ובמסר של השירים שלהם, אבל זה המיעוט. כל הטקסטים האחרים עוסקים בבוטות במה שבינו לבינה, ורבים מהם מתרחשים בין האסור למותר, בין בגידה, הסתרה, הסכמה ואי הסכמה.

כל הגבולות מטושטשים: עוד כוס או שתיים היא אולי תתרצה, רומזים סטטיק ובן אל בשיר אחד, ובשיר אחר מכריזים: "יש שמועות עליה שסירבה לכולם פה, יש שמועות עליו שאף אחת לא אמרה לו לא, יש מצב יקרה אם רק תהיה איתה ישיר".

והפלייליסט כולל כמובן את זו שראו אותה עם אחר במסיבה בחיפה, ומילים כמו "לא משנה מה שתגידי, לא משנה מה את חושבת". לא ברור איפה ארגוני הנשים, הח"כיות הפמיניסטיות, הח"כים הדתיים וסתם הורים מן השורה. לא, זו ממש לא קריאה לצנזר שום דבר בחוק, אבל מותר להביע דעה ולעורר מודעות לגבי פס הקול של המוזיקה הפופולארית בישראל.

זה מה שנכנס לראש, זה מה שמפזמים אפילו בלי לשים לב, זה מה שמעצב פה את התודעה של ילדים ובני נוער, הרבה יותר משיעורי חינוך בבית הספר.