כבר גדלתי, לא מחכה לך יותר!

אני, כך סתם עזבתי הכול.

את יכולה לומר שזאת אשמתי...

רק אני ואבא יודעים שלא!

כמה פעמיים קראתי לך בלילה שתבואי שתשבי קצת לידי.

אף פעם לא באת... אולי לא שמעת אותי?

כבר גדלתי, אני לא מחכה לך יותר.

לא מחכה לך יותר!

ובכל אופן, לפעמיים בלילה אני בוכה... לתוך הכרית.

רק הכרית שלי היא שלי,

רק היא מקשיבה באמת, מנגבת לי את הדמעות ושותקת...

היא לא יודעת לדבר!

ואבא?

כמה שצעקתי אליו, כמה שהתפללתי, שבכיתי, שביקשתי - - - 

הוא תמיד שותק.

בפנים, בלב, אני יודעת שהוא מקשיב לי (כנראה היחיד שמקשיב לי),

אבל הרבה פעמים אני רוצה תשובה ברורה, והיא לא באה...

אז למה אני ממשיכה לדבר?

כי אחר כך, אחרי שהדמעות נעלמות והמילים נגמרות,

באה השלווה, הנחמה, שעוטפת אותי בחיבוק גדול – חיבוק שקט...

את יכולה ללכת, את יכולה לומר שזאת אשמתי...

אבל מותר לי גם לדאוג לעצמי!

הכאבת לי מספיק,

הגיע הזמן שלי לשמוח - - -

אולי יום אחד ניפגש. מה שאבא שלנו יחליט,

עד אז אני רוצה לשכוח שהיית קיימת בעולם שלי...

שנתתי לך להיות חלק מהלב שלי, אפילו שלא הגיע לך באמת.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.