מפעים: "כשהחלטתי לצאת מהדיכאון - ניצחתי את הסרטן"

סיפורו של אילן יעקובי, שניצח את הסרטן פעמיים, מעורר השראה. בפעם הראשונה הוא חלה כשהיה בתיכון, והבריא, וכאשר המחלה חזרה בגיל 30, הרופאים היו פסימיים והודיעו לו שללכת הוא כבר לא יחזור. בגבורות נפש ועוצמה פנימית, התגבר יעקובי על התחזיות הקודרות, ולא רק שחזר ללכת – הוא רץ במרתון תל אביב.

בשיחה שהעניק ל-ynet, גולל יעקובי את מסלול חייו. "למדתי בתיכון ברעננה, כאשר התחלתי פתאום להשתעל. חודשיים-שלושה סבלתי משיעול נוראי ויבש שפשוט לא פסק", הוא נזכר.

"בוקר אחד קמתי עם בחילות. אבא שלי אמר לי 'זהו, הולכים לרופאה'. בכלל רציתי אישור לחדר כושר, ועל הדרך אמרתי לה 'תקשיבי, אני גם משתעל נורא'. היא הקשיבה לריאות ומה שהיא שמעה היה רע מאוד מבחינתה. התחיל מרתון של בדיקות". המרתון הזה הוביל לאיבחון בסרטן לימפומה הודג'קינס, אבחנה מפחידה, בטח עבור נער בתיכון, אבל יעקובי דווקא לקח את זה יחסית בקלות. "היו בטוחים שיגלו את הדבר הכי נורא בעולם ובסוף הסתבר שזה רק הודג'קינס. אני אומר 'רק' כי סיכויי ההחלמה יחסית גבוהים".

אחרי שנה של טיפולים כימותרפיים, יעקובי כבר כמעט עמד על הרגליים. ואז מכה נוספת ניחתה עליו. "הפסיקו לי את הטיפולים, עשו לי בדיקות וראו שהסרטן עדיין קיים כאילו לא עשו שום טיפולים. החליטו להפסיק טיפולים עד שיבדקו את הנושא לעומק, ובזמן שהפסיקו את הטיפולים אבא שלי נפטר", הוא מספר בכאב.

"אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי חוץ מאמא שלי", הוא אומר. "אני קשור להורים. היה לי מאוד קשה, אבל יחד עם הקושי הזה המשכתי לחיות, לשמוח, ליהנות".

"הרגשתי על סף תהום, וההחלטות הקטנות - הם יצרו את התמונה שלי בריא"

"מבחינת המחלה, עשו לי ביופסיה, והתשובות הוכיחו שאני בריא. זאת אומרת שבשבועיים בין הפטירה של אבא שלי לתשובות — הבראתי בלי טיפולים. מה שמאוד עזר לי בהתמודדות היה התמיכה של המערכת ובית הספר בי.

"השנה הראשונה הייתה קשה", ממשיך יעקובי לספר. "התמודדתי עם תחושות שנעו בין שמחה על זה שאני בריא, לבין אשמה על זה שאבא שלי נפטר. התנדנדתי בין הרגשות, זו הייתה שמחה מהולה בעצב, אבל ראיתי את החיים בצורה חיובית ופשוט המשכתי אותם. המשכתי אותם אחרת, עם הכאב, העצב והגעגועים".

יעקובי התחתן, לזוג נולדו שלושה ילדים. ואז הסרטן חזר.

"הפעם הרגשתי על סף תהום", הוא מספר. "הייתי קרוב לרגע שבו אאבד את התקווה לחלוטין. אלוקים עדי שהגעתי למקומות הכי נמוכים שיכולתי; גבר בן שלושים עם קטטר וחיתול שבקושי יכול ללכת. אבל אם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שלא משנה כמה נמוך נרד, אם אנחנו רוצים לעלות חזרה - אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו".

"מה שהחזיר אותו מהקצה הייתה החלטה פשוטה: להפסיק להיות בדיכאון", אומר יעקובי ומפרט את החלטתו הנחושה. "לכולנו יש בחיים את הדברים הקטנים שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם אותנו לעבר החיים שאנחנו רוצים, אבל גם את הדברים הקטנים אנחנו לא עושים.

"מהחוויה שלי, הדברים הקטנים שעשיתי, כמו לאכול ארוחת בוקר או ללכת חמישים מטרים מהחדר שלי למעלית וחזרה, ממש לעשות את הצעדים האלה — זה הדברים הקטנים המאוד טריוויאליים שנראים פשוטים אבל במצב שבו הייתי הם היו הכי קשים בעולם. הם יצרו את התמונה הזאת שלי בריא", הוא מסביר את משנת חייו.

"החלטתי לשמוח בתוך הקושי, ולא לתת למחלה להשפיע"

"אחד הדברים שסיכמתי עם עצמי כשגילו את המחלה זה לא לתת לה להשפיע", מספר יעקובי, ומתייחס גם לתקופת המחלה הראשונה. "זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה, לא רציתי להיות 'הילד הזה שיש לו סרטן'. המשכתי לבלות ולצאת במקביל לטיפולים".

יעקובי משחזר את גילוי המחלה בשנית. "היו לי כאבי גב תחתון נוראיים, ברמה שלא יכולתי ללכת.  הכאבים הלכו והתגברו במשך שלושה חודשים, ואז עשיתי בדיקות. הרופא שנבדקתי אצלו לא רצה לתת לי לעשות סי.טי. אבל דרשתי עד שהסכים, מהסי.טי. הופניתי לאמ.אר.אי. ומשם כבר אושפזתי בבית חולים מאיר בכפר-סבא".

"הרגשתי שהגעתי למקום הכי נמוך. בפעם השניה לא נתנו לי הרבה סיכוי לשרוד, וסבלתי מפגיעה עצבית חמורה. בגיל שלושים מצאתי את עצמי במקום הכי נמוך, גבר עם קטטר. מומחה לשיקום אמר לי שכנראה לא אחזור לתפקד כמו פעם, הוא ניבא שכנראה אשאר עם קטטר כל החיים ולא אחזור ללכת".

התחזית הקודרת והפסימית הזו רוקנה את יעקובי מהחיוניות והביטחון שלו. "זה הכניס אותי לדיכאון", הוא אומר, "ואחרי שבועות של דיכאון מצאתי את עצמי עם רמת חמצן מאוד נמוכה ונשקפה סכנה ממשית לחיים שלי".

"החלטתי להפסיק עם הדיכאון", הוא אומר. "כמה שזה נשמע הזוי - מאותו רגע חל שיפור, פשוט מאותו רגע שקיבלתי את ההחלטה חל שיפור ברמת החמצן בדם. שלושה ימים אחרי זה ניתקו אותי מהקטטר, חודש וחצי אחרי זה סיימתי טיפולים כימותרפיים ועברתי השתלת מח עצם עצמית, ובעצם שלושה חודשים לאחר מכן הייתי בריא לחלוטין".

שלוש שנים עברו מאז ההחלטה הנחושה "להפסיק עם הדיכאון", ויעקובי רץ 10 ק"מ במרתון תל אביב. "זה היה הניצחון שלי, אחרי שאמרו לי שלא אוכל ללכת", הוא אומר בחיוך. "אני חייב לציין שאני שונא לרוץ, אבל ברגע שהרופא אמר לי שאני לא אחזור ללכת רגיל, הרגשתי שאני חייב לרוץ".

"התאמנתי חודש וחצי-חודשיים", הוא מספר. "לקח לי הרבה זמן לשקם את הרגל, כל רגל שמאל הייתה רדומה ולהחזיר אותה לחיים היה תהליך ארוך. כשעשיתי את זה, כשרצתי, זה היה אחד הרגעים הכי נעלים שאני יכול לתאר. הרבה שמחה, עצב והתרגשות אבל בעיקר הרגשתי שפרצתי את הגבולות של עצמי"

את החוויות שלו והמסקנות שבעקבותיהן תיעל יעקובי להגשמה של חלום נוסף: ספרו "יוצא לאור", שמגולל את סיפורו מהסרטן הראשון, דרך האובדן הפתאומי של אביו והסרטן השני, החוויה המכוננת של חייו. "ברובו הוא מספר על הסרטן השני שהיה משמעותי בחיים שלי. אני עושה גם הרצאה בעקבות הספר, שמדברת על החשיבות של קבלת החלטות בחיים. אני קיבלתי את החיים שלי במתנה בזכות ההחלטה שלי לעשות את זה וחשוב לי לגרום לאנשים להבין כמה כוח יש להחלטות שאנחנו מקבלים בחיים. אני בסך הכל דוגמה", הוא אומר בצניעות אופיינית.