היום אני חזקה יותר דווקא בגלל השברים שבי

אני יודעת שהטוב עוד יגיע.
אני לא חיה באשליות,
כי כך באמת
יהיה

היום 
אני מעזה לומר 
שאולי 
אולי מותר 
לבקש עזרה

אני יודעת שאם אקרוס 
זה לא רק 
אני 
זה גם כל מי שאני מחזיקה 
וזה מה שנותן לי להתגבר על הבושה 
רק זה

אני מבינה 
שלהרפות
זו חוזקה 
וזה הרבה יותר קשה 
התרגלתי לאחוז 
ולשתוק

אני יודעת שהכל לטובה 
יתכן שזה יתגלה לי 
בהמשך 
יתכן שלא 
אני שמחה יותר מפעם 
על אף שבמבט של קטנים 
תנאי החיים שלי 
ממש לא 
כבעבר 
אפשר לומר ששום דבר 
כבר 
לא יציב 
או נשאר

אני מחכה לטוב,
רוצה שינוי 
זה תהליך 
אני יודעת

אני מחכה לטוב,
וגם מפחדת 
ממה שהוא ייקח ממני

נראה 
כי רק ברגעי משבר 
אפשר לחוש 
קרבה לאלוקים 
זה עונג 
שאין לו מילים

לא רוצה לחיות בלי זה

אני מחכה לטוב,
בינתיים מנסה לקדם אותו אצל אחרים

אני מחכה 
ומודה 
על כל הקשיים 
לפעמים אני מרגישה שזה כמו פיזיותרפיה 
לא אהבתי אותה 
היא כואבת 
אבל מאפשרת 
מה שלא יכולנו לפני

היום אני רואה 
מה שלא ראיתי לפני 
מרגישה 
יותר 
את עצמי 
את האחר 
היום אני חזקה יותר
דווקא בגלל השברים שבי

היום אני מחוברת יותר 
לתחושות שבי 
ולמי שיצר אותי.

אז?
אולי כבר אפשר לראות 
עד כמה שהכל לטובה?

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.