לקח לי הרבה זמן להכיר בך: מכתב לאמת שבי

שלום אמת,
קשה לי מאד לכתוב לך,
לעמוד מולך פנים מול פנים.
אני כל היום מנסה להחביא אותך עמוק,
להסתיר אותך, להתעלם ממך,
אבל את –
צצה בכל פעם ממקום אחר,
ממלאה כל אופק אפשרי, חוסמת כל דרך,
את לא מרפה.
את נלחמת.
אני לא יכולה עליך, אמת,
את מכאיבה לי יותר מהכל,
אבל כן, את אמת.
את פשוט א מ ת. אני יודעת שאת האמת.
ובמוקדם או במאוחר, אצטרך לעמוד מולך בעיניים פקוחות,
להביט בך חזק,
לכאוב את הדקירה שתדקרי לי, את עוצמת הכאב שתביאי איתך,
ולעמוד.
לא להיכנע,
לא לברוח,
לא להיעלם,
כי אני למדתי, אמת –
את לא נעלמת, זה אנחנו שנעלמים.
את –
חיה, עוצמתית, פועמת, מפכה,
את אלמותית, ומי שבוחר לא להביט בך, הוא זה שמת.
 

לקח לי הרבה זמן בכלל להכיר בך,
לדעת שאת קימת בתוכי, ויש לך הרבה מה לומר.
הרגשתי כמו ילד שסותם אוזניים וצורח, כדי לא לשמוע, לא לראות, לא לדעת.
זה היה תהליך כואב, כואב מאד,
תהליך שלימד אותי, להקשיב, להשפיל עיניים, להישיר מבט, להרפות, להיפתח.
אני כבר לא נלחמת, לא צועקת,
לא מבועתת כמו פעם,
אבל עדין –
קשה לי איתך,
קשה לי לתת לך יד ושפשוט תובילי אותי,
כי את תמיד מובילה קדימה, תמיד למקום טוב יותר.
את אמת,
אני יודעת.
"ונפשי יודעת מאד".

אז רק רציתי לומר לך, אמת –
שתמשיכי להלחם.
אל תתני לי מנוחה,
אל תוותרי לי,
אל תוותרי עלי.
אני מתפללת עליך, שתצליחי לנצח אותי,
כן, ל נ צ ח  אותי.
את תראי, אנחנו עוד נהיה אחד.
מבטיחה לך,
כי הלב תמיד יודע את האמת.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.