מרים פרץ במכתב קורע לב: "אמא יקרה, תמשיכי לחיות למעננו"

"אוריאל ואלירז, משוש חיי ותוגת לבי.

סליחה ילדים אהובים שלי,

סליחה שאני כאן, ממשיכה בלעדיכם,

החיים נאחזים בי, נצמדים אלי בכוח ולא מרפים ממני.

אני לא יודעת למה, למה אני?

והרי אני אמא ככל האמהות המייחלות להצלחת ילדיהם, לבריאותם, לשמירת נפשם.

ככל האמהות החרדות, הדואגות והכאובות.

סליחה אוריאל, בני בכורי,

השנה, לא אעמוד ביום הזכרון מול קברך,

12 שנה עשיתי זאת, חציים כשאבא לצדי יחד עם אלירז המצדיע לך, וזועק בדממה:

'אחי, אהובי!'

אתה ודאי כבר יודע, אלירז, אחיך שכה אהבת, הערצת, שקראת לו "תותח" ותמיד אמרת לי כי הוא טוב יותר ממך - אלירז אחיך הצטרף אליך.

השנה אעמוד לידו, כי הוא זקוק לי,

הוא חדש בחלקה שלך,

הוא צריך להתרגל לחושך, לאדמה,

אתה יודע, מעולם לא בחרתי ביניכם,

תמיד ישבתי בין שניכם,

ביד ימין ליטפתי את תלתליך הזהובים

וביד שמאל החלקתי את שערו המקורזל של אלירז, חיבוק מימין וחיבוק משמאל,

תמיד יחד, עם אמא אחת.

ועתה, אעמוד מרחוק, ארבעה מטרים מפרידים בינך לבין אלירז,

אצפה לעברך מעל קברו של אלירז,

אני יודעת - אתה מרשה לי,

אני שומעת את קולך אומר לי:

'אמא, אלירז אחי הצעיר זקוק לך עכשיו, אני אסתדר, אני מתיר לך אמא,

מתיר לך להיות עם אלירז יותר,

וכשתסיימי, כשתשפכי את לבך, את כאבך אמא, בואי אלי, קצת, כי גם אני זקוק לך,

כי חיבוק של אמא אף פעם לא שוכחים.

ואולי תמצאי את אצלי מעט נחמה.

אני אחבק אותך חיבוק גדול ואומר לך:

'אל תדאגי אמא, אני כאן,

פרצתי לו את הדרך, הכנתי עבורו את השביל'.

"אמא,

אני כאן בשבילו, עם אבא,

אבא כבר מחכה עם הטלית ושתי ידיו מושטות לעבר ראשינו לברכנו:

'יברכך ה׳ וישמרך... וישם לך שלום׳.

ואת, תמשיכי אמא יקרה,

חיי אמא,

למענך, למען אביחי, אליסף, הדס ובתאל, למען שלומית והילדים של אלירז שלא הכרתי, למעני ולמען אלירז".

ואני, אמא שלכם, לעד אמשיך לשמוע את הקול הבוקע מעריסתכם הקטנה, מקברכם, אמשיך לשמוע את השיר שאהבתם לפני השינה:

"כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את, בואי אמא, בואי אמא... שבי איתי עד שאגדל"

מחבקת, מנשקת, אוהבת וממשיכה,

אמא".