השואה

האישה שניצחה את הדרקון הנאצי: לזכרה של פרל בניש

"לא הייתי מוותרת על הזכרונות שלי מאושוויץ", אמרה האשה שזכרונותיה מהשואה לימדו דורות שלמים על יכולת האדם להתעלות גם מעל הנסיבות הקשות ביותר

| כ"ח ניסן התשע"ז |
פרל בניש
אא

פרל בניש הלכה לעולמה לפני קצת יותר מחודש, בגיל מאה. היא זכתה לאריכות ימים מופלגת, והעשורים האחרונים של חייה הוקדשו בעיקר לדבר אחד: הנחלת מורשת השואה לדורות הבאים.

את תרומתה הראשונה בתחום הזה תרמה בניש שכתבה את הספר הפופולארי 'הרוח שגברה על הדרקון'. בניש תיעדה בספר את קורותיה בימי השואה, לצד קורות תשע מחברותיה שאיתן יחד היוותה קבוצה מגובשת באושוויץ. הקבוצה, שזכתה בספרות המחקר על השואה לכינוי 'הצנרשאפט' (העשיריה), היו אות ומופת בהתנהלותן לגבהים אליה יכולה רוח האדם להעפיל, גם בגיא צלמוות אפוף זוועות כמו אושוויץ.

"אם הייתי יכולה למחוק את הזיכרונות הטראומתיים של ימי השואה ממוחי – לא הייתי עושה זאת", אמרה לפני חמש שנים בריאיון שהעניקה ל'אש התורה'. "למדתי המון באוניברסיטת העינויים הזו. גדלתי ממנה. אני לא רוצה לשכוח אותה. אני רוצה ללמד את הילדים שלי על זה. אני רוצה לספר לילדים שלי ולכל הדורות הבאים מהו אדם – איך אדם יכול ליפול עמוק לשפל הרוע, ואיך אדם יכול להגביה את עצמו לגבהים הטמירים ביותר ולהיות גדול יותר ממלאך".

פרל בניש נולדה בקרקוב, פולין, בשנת 1917. הוריה, ליב וחיה פרידה מנדלקר, היו אנשים יראי שמיים שגידלו משפחה תורנית למופת. אחיה של פרל למדו תורה יומם ולילה, ואפילו במחנות ההשמדה היו ידועים כמשוגעים שלומדים תורה בלילות אחרי שעות של עבודת פרך. ביתה של משפחת מנדלקר היה באותו רחוב בו התגוררה שרה שנירר, מייסדת תנועת בית יעקב, שבניש זכתה להיות בין תלמידותיה. (לימים, תכתוב בניש את הביוגרפיה המקיפה ביותר על שרה שנירר והתנועה המהפכנית שהקימה: 'שאוני בלבכם').

הערכים שלמדה בבית הספר והשיעורים הבלתי רשמיים שספגה מהשהות בסביבה של שרה שנירר (כנערה, היא נהגה להתלוות אליה למסעות איסוף הצדקה שלהם התמסרה הגברת שנירר). עמדו לפרל גם כשהגיעה לאושוויץ. במחנה ההשמדה היא מצאה תשע חברות: תשע בנות שהיו כמוה, חניכות בית יעקב. אם לא די בכך, אחת האסירות שזכו לעמדה בכירה יחסית ותנאים טובים יותר היתה צילה אורליאן, מורה בבית יעקב שהבנות למדו אצלה בעבר. בספרה מתארת בניש בפרטי פרטים מה עשו הבנות הצעירות הללו כדי להציל זו את חייה של זו, לסייע לזולת, ולשמור תורה ומצוות כמיטב יכולתן בתנאים ששררו שם.

"על צילה אורליאן הייתי צריכה לכתוב ספר בפני עצמו". נאנחה בייניש לימים. אבל גם מהתיאורים ב'הרוח שברה על הדרקון' מתבררת עוצמתה הרוחנית המופלאה של המורה הצעירה. צילה אורליאן (לימים, הרבנית צילה סורוצקין) נהגה, למשל, להדליק נר מידי ערב שבת. נשות הצריף היו מתאספות סביבה, ושואבות ניחומים ועידוד מברכת נרות השבת והלהבה היחידה שהבהבה בחשכה. אבל ערב שבת אחד, נשמעו צעדיו של השומר הנאצי מחוץ לדלת. "צילה, כבי את הנר!" הפצירו בה האסירות המבוהלות, אבל אורליאן סירבה. "זה נר השבת שלי, ואני לא מכבה אותו". הנאצי שנכנס, מצא אותה עומדת ליד הנר, ומביטה בו. לרגע הוא בהה בה בפליאה, ואז יצא בלי אומר ודברים.

על התמסרות החברות זו למענה של זו מספרת פרל בניש בספרה סיפורים שמעוררים תהייה אם המדובר היה בבני אדם או במלאכים. כך למשל היא מספרת איך באחת הסלקציות הארורות, אלה שהחליטו מי תשלח לתאי הגזים ומי תזכה להמשיך בעבודת הפרך עבור הגרמנים, פרל ושרה בלאוגרונד, שהיו במצב ירוד במיוחד, נשלחו לשמאל – אל המוות. רבקה הורוביץ ורוחקה שאנזר נשלחו לימין. אבל הבנות לא חשבו לרגע לנטוש את חברותיהן: רבקה ורוחקה התגנבו לקבוצה בצד שמאל, ורבקה גררה אותן בחזרה אל טורי הנשים הממתינות למיון.

שוב הגיעו הבנות אל הרופא, ושוב היו תוצאות המיון כמקודם: פרל ושרה – לשמאל. רבקה ורוחקה – לימין. ושוב, הבנות שנשלחו לחיים שבו והתגנבו אל שורות המוות, מתעקשות להישאר עם חברותיהן. ושוב שלחה אותן רבקה לעמוד בתור...אבל כל המאמצים היו לשווא. כשהסתימה הסלקציה היו שרה ופרל מיועדות לתאי הגזים, ורבקה ורוחקה דבקו בהן בעקשנות.

"שרה ואני צעקנו, בכינו, התחננו לפניהן", סיפרה פרל בניש לימים. "למה שיבואו איתנו אל המוות? אמרתי להן: זה לא רק החיים שלכן שעל הפרק, אלה החיים של הדורות הבאים. אין לכן זכות לעשות את זה. תחזרו לצד שאליו אתן שייכות! אבל הן היו נחושות בדעתן. כשהסלקציה הסתיימה ארבעתנו הובלנו ביחד אל 'בלוק המוות', שבו חיכו כל הנשים הנידונות למוות לתורן בתאי הגזים".

ואז קרה מופת נוסף של חברות ואומץ לב. באותו ערב, מישהו דפק על דלתות הצריף. אחראית הבלוק פתחה את הדלת ואל החדר נכנסה טילי רינדר, עוד בוגרת בית-יעקב וחברה יקרה של פרל, שעבדה במרפאה באושוויץ, סיכנה את חייה על בסיס יומי כדי לעזור לאנשים, ונודעה בכינוי: 'המלאך הלבן מאושוויץ'. איתה היתה טוני כץ, גם היא מאותן נשים מופלאות שבאושוויץ מצאו זמן לחשוב על אחרים ולא על עצמן. "הן אמרו לנו: בנות, מהרו לבוא איתנו ותסתתרו בצללים", כתבה בניש. שש הנערות הלכו בדומיה, נצמדות לכתלים. לשומרים היתה הוראה לירות בכל מי שייתפס משוטט, אבל הן הגיעו בשלום לצריף שבו חיכו להן שאר בנות החבורה. "פחדתי על המצילות שלנו, לא עלינו – אנחנו כבר נחתמנו למוות", אמרה בניש. "התפללתי להשם שישמור עליהן". והוא שמר. על כולן.

פרל וחברותיה שרדו את המלחמה, וכמוהן גם צילה אורליאן וטילי רינדר. בניש הקימה משפחה יהודית לתפארת, וחלקה את חייה בין ארצות הברית לישראל. את העשורים האחרונים לחייה הקדישה לפעילות חינוך והנחלת מורשת השיעורים הגדולים שלמדה בימי השואה.

"החינוך שקיבלנו היה לעזור תמיד לאנשים, לא משנה המחיר", היא ענתה בפשטות, כשנשאלה מאין מצאו היא וחברותיה את הכוחות להקריב את עצמן זו למען זו. "אנחנו בעולם הזה כדי לתת. אנחנו נותנים כדי לחיות. כל עוד אתה נותן – אתה חי. כשאתה מפסיק לתת – אתה כבר לא חי, אתה סתם קיים".

על אלוקים מעולם לא היו לה קושיות.

"חינכו אותי להאמין שכל מה שהשם עושה הוא לטובה. זה קשה מאד לעבור תקופה כמו ימי השואה, אבל עברנו איתה. יש פסוק בתהילים שנהגתי לומר אותו שוב ושוב במחנות: 'לערב ילין בכי ולבוקר רינה'. חווינו כל כך הרבה לילות, אבל תמיד האמנו שהבוקר יגיעו. האמנו שאלוקים רוצה שנשרוד, שנהיה עדים, שנספר לעולם על גדולת בני עמנו בימי המלחמה. ואכן, זכינו לחיות ולספר".

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים