הרבנית חגית שירה לפרשת שמיני: למה את מחכה? תעשי משהו עם האוצרות שלך!

בשבוע שעבר הבנות שלי יצאו לטיול ארוך, שלושה ימים מחוץ לבית.

הייתי צריכה להתכונן איתן, וכמובן שלחתי אותן מצוידות בכל מה שצריך, שלא יחסר כלום כלום כלום! בגדים ועוד בגדים, ונעליים, וכסף, וממתקים, וכמובן טלפון להיות בקשר... וזה היה בסך הכל לשלושה ימים! כמה מזוודות, וכמה סוחבות...

יוצאות בראשון, חוזרות ברביעי. איזה לחץ, וכמה דאגה...

והאמת, כל אמא, כשהיא שולחת ילד מחוץ לבית היא מציידת אותו בכל מה שהוא צריך, שלא יחסר לו, נכון? שהוא לא יתקע, שתהיה אפשרות להיות בקשר.

כך זה בדיוק במסע החיים.

הקדוש ברוך הוא, ששלח אותך לשליחות בעולם הזה – לא שלושה ימים, שבעים, שמונים, תשעים שנה – מה נראה לך? הוא זרק אותך לפה ככה... בלי כלום? לא "התפלקת" לעולם בטעות! כשנולדת, זה היה בהשגחה פרטית ובהמון מזל טוב, ואלוקים שם לך תיק על הגב. הוא שלח אותך מצוידת, לא חסר לך כלום! בתוך התיק ישנם כל הכלים והצרכים במיוחד בשבילך, לכל רגע במסע החיים הארוך שלך ובהתאם לכל המצבים שעברת, שאת עוברת ושתעברי.

השם מביט על התסריט של החיים שלך. הנה, כאן, אומר השם, היא תצטרך הרבה איפוק... והוא שם לך הרבה איפוק. וכאן, בשלב הזה של החיים, היא תצטרך מלא סובלנות. אז הוא שם לך מלא סובלנות. וכוח דיבור, וכוחות להכיל, וכשרון כזה וכזה, שלא יחסר לך.

הוא זימן לחייך את האנשים המתאימים לך בדיוק, גם המעצבנים. את הילדים הכי מתאימים, את הבעל הכי מהמם, את החמות הכי מושלמת, את השכנה ממול ומעל ומתחת... ויותר מזה, הוא צייד אותך בכישרונות, ביכולות – והכל בהתאם לתפקיד שלך.

הוא נתן לך את האפשרות להיות אתו בקשר תמידי. בלי טלפון, בלי ווצאפ. ישירות. והוא משגיח עלייך במלא מלא השגחה פרטית.

ואת... את רק צריכה לדעת להשתמש במתנות האלה, להיות מודעת להן, לנצל אותן. כי לפעמים מזקין האדם, ובסוף ימיו מגלה פתאום את תיק חייו מאובק וסגור. וכשהוא נזכר לפתוח, כבר אין לו מה לעשות עם כל האוצרות האלה, והכל כבר לא שווה כלום, שרוף...

"וכל ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם". כשאדם לא מנצל את הכוחות והיכולות שלו, זו שריפה. זה כמו שהוא לוקח את התיק הזה, ושורף אותו.

לשכוח שאת מושגחת, לא לנצל את הכוחות שאלוקים נתן לך, לא להעריך ולאהוב את כל מי שהשם שם סביבך, זה לאבד את זה! זה לשרוף את זה!

למה אתם מחכים? תעשו עם זה משהו!

בפרשה שלנו, שני בניו של אהרון הכהן נדב ואביהו נכנסים לקודש הקודשים. שני חוטים של אש נכנסים באפם ושורפים את נשמתם. למה? חז"ל מונים לנו כמה סיבות: שהורו הלכה לפני רבם, שנכנסו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ואחת הסיבות היא שהם היו הולכים אחרי משה ואהרון והיו אומרים: מתי ימותו שני זקנים אלה ואנחנו ננהיג את העם?

וזה באמת מכוער להגיד ככה. סליחה, מה זה? המדרש בויקרא רבה אומר על זה: "הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן". ורבי נח וינברג זצ"ל, בהקדמה לספרו "ארבעים ושמונה שערים לחכמה" מסביר את זה בצורה מדהימה. שימי לב: כשהם אמרו "מתי ימותו שני זקנים אלה ואנחנו ננהיג את העם", הכוונה שלהם הייתה שהם ידעו שהם גדולים ושיש להם כוח להנהיג. הם היו מודעים היטב לאוצרות שהשם יתברך שם להם בתוך תיק החיים שלהם. אבל הם ראו את משה ואהרון, וזה לא היה להם נעים. הם אמרו: "יש לנו כוח עצום לעשות, לפעול, להנהיג, אבל.... לא נעים. משה ואהרון נמצאים פה, ואנחנו, אנחנו לא מפריעים פה! נקודה!

היה להם תיק עמוס, אבל הם בחרו לא לפתוח אותו, לא להשתמש בו, ולכן נענשו. אומר השם יתברך: אני נתתי לכם כאלה כוחות, יכולות ועוצמות, תעשו עם זה משהו! למה אתם מחכים?

רבי נוח ויינברג, בהקדמה לספר, מספר את סיפור המגדלור. הוא מספר שפעם, בצרפת הרחוקה, היה מגדלור. מגדלור הוא מגדל שמפיץ אור חזק, בכדי שספינות ידעו לנווט את דרכן, שלא יתנפצו בקווי החוף המסוכנים. בתוך המגדלור הזה היה יושב איש זקן, ששנים ארוכות היה עושה את עבודתו בנאמנות. הוא היה שומר המגדלור. היה לו כלי של שמן, שמידי כמה חודשים היו ממלאים אותו, והוא היה מדליק עם השמן הזה את האור בראש המגדל.

שומר המגדלור הזקן הלך לעולמו, ובמקומו הגיע שומר צעיר, נמרץ, אדם טוב. הוא ישב בתוך המגדל, מילא את השמן והאיר לספינות שבאות מרחוק.

יום אחד הגיע אדם זקן למגדלור, ובקש בקשה מוזרה: "אשתי חולה, קר לנו בבית. חשבתי שאולי תוכל לתת לי קצת שמן, כדי שאוכל לחמם את הבית? ממש קצת".

שומר המגדל החדש חשב. באמת, למה לא?  מה זה קצת שמן מתוך הכלי הענק שיש פה? לעזור לאשה זקנה זו ממש מצווה. והוא נתן לו קצת שמן בכלי.

אחרי כמה ימים שוב הגיע מישהו. הפעם, איש צעיר שאשתו ילדה היום תינוק חדש, וקטן וחייבים לחמם את הבית. הוא בקש משומר המגדלור ממש קצת שמן, בכדי לחמם את הבית ליולדת ולתינוק. ושומר המגדלור האדיב היה כל כך נדיב וטוב לב. הוא קצת חשש, אבל נתן בשמחה.

וכך השמועה פרשה לה כנפיים, ששומר המגדלור החדש הוא כל כך טוב, לא כמו הזקן הקשוח שהיה. הוא כל כך נדיב וחביב, ועוזר לכולם. ובאמת, רק מי שהיה ממש חייב, באמת בסיבה מוצדקת, היה מגיע ומבקש, ומקבל מעט שמן, ממש מעט. וזה היה, מבחינתו של השומר הצעיר, חסד ענק.

והנה, יום אחד, מאוחר בלילה, שומר המגדלור עמד בראש המגדל. הוא השקיף במשקפת, ו...וואו, הוא רואה ספינה ענקית מתקדמת במהירות לעבר הסלעים. אם לא יזהירו את רב החובל שיאט וישנה טיפה כיוון, היא תתנפץ בסלעים, וכל הנוסעים יטבעו, חס ושלום.

הוא רץ במהירות לכלי הענק של השמן בכדי להדליק את האור, אבל – לא היה שמן. השמן נגמר...

שומר המגדל ניסה בכל הכוח לצלצל בפעמון הענק שבראש המגדל, אבל רב החובל לא שמע. הספינה הגיעה במהירות מטורפת אל הסלעים, והתנפצה בקול רעש וצרחות מחרידות. מאות הנוסעים שבספינה טבעו בים.

צוות חקירות צרפתי הגיע לחקור ולבדוק מה קרה. "מה? נרדמת? לא עמדת על המשמר?", הם שאלו את שומר המגדלור.

"לא, לא נרדמתי, אני דווקא צלצלתי בפעמון".

"אבל... אבל למה לא הדלקת את האור?".

שומר המגדלור ענה בבושה: "כי לא היה לי שמן"...

וכולם שאלו בתדהמה: "לא היה לך שמן?! הרי היה פה כלי ענק של שמן שיכול להספיק לכמה חודשים, איך לא היה לך שמן?".

"כי היה איש זקן שרצה לחמם את הבית, ואשה שילדה, ותינוק קטן...", הוא עונה, ובעצמו הוא מרגיש עד כמה שהוא מטופש.

"אתה השתמשת בשמן שלא לצורך? אתה מעלת בתפקיד החשוב שנתנו לך! בגללך מתו באכזריות מאות נוסעים... תינוקות וילדים.... מה עשית?!".

הוא נשלח למאסר עולם עד סוף ימיו.

קודם תעשי לביתך

אבל הוא היה אדם טוב?

נכון... אבל, זה פשע בל יכופר. זה פשע, אומר רבי נוח ויינברג זצ"ל.

זה הסיפור של כולנו. לכולנו יש בתיק יש אוצרות, אבל לפעמים אנחנו משתמשים בכוחות האלה, באוצרות האלה, במקומות לא נכונים, או שפשוט מבזבזים אותם סתם, להבל ולריק.

השם נתן לך סבלנות, לא בשביל הפטפוטים הסתמיים עם השכנה. אחר כך נגמרת לך הסבלנות לילדים שלך.

השם נתן לך כוח ומרץ – קודם כל תעשי לביתך!

השם נתן לך יכולת דיבור מדהימה? לא בשביל להיות מודיעין אחד ארבע ארבע, ולא בשביל רכילות ולשון הרע. תעשי עם זה משהו מועיל. אל תבזבזי את השמן שבך סתם.

איך אומר רבי נח ויינברג: כל אחד נשלח לעולם בכדי להאיר את נשמתו, בכדי להאיר את העולם. כל פיסת זמן או כוח שלא מנוצלת כדי להאיר את האור הזה בנשמתך ובעולם, הוא פשע בל יכופר! זה רצח של הגדלות שלך, רצח של הפוטנציאל שלך.

אנשים לא מגיעים להישגים, כי הם מבזבזים את שמן החיים בכל מיני מטרות שוליות. וכל מה שלא תעשי בעולם - את בעצם שורפת. וכל ישראל יבכו את השרפה אשר שרף השם...

זה נאמר על נדב ואביהו. הייתה עליהם תביעה משמיים: קיבלתם כוחות להנהיג, לעשות, לפעול. למה אתם מחכים? אז מה אם משה ואהרון ישנם? זה לא קשור בכלל, קומו ותעשו! מה שאתם לא תעשו – זו שריפה.

תראו את משה ואהרון, כמה אור הם השאירו לנו בעולם לדורי דורות. תורה, וכהונה, ודרך חיים, ולימוד לדורות. נדב ואביהוא היו גדולים כל כך, ולא נשאר לנו מהם כלום! וזו אבידה לכולנו. לכן "וכל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם".

מי יודע מה איבדנו? מה הם היו משאירים לנו בעולם, שני הצדיקים האלה?

אל תבזבזי את שמן החיים שבך בכל מיני תרוצים: לא עכשיו, כשאני אתחתן, כשאלד, כשאחתן את הילדים.

קומי, תעשי! את יצור חד פעמי, לא הייתה כמותך ולא תהיה כמותך. יש לך מלא מתנות להביא לעולם, במיוחד בדור שלנו. אל תחכי, כי לחכות זה לבזבז שמן סתם.

פרשת שמיני היא אמצע התורה, והמילה האמצעית בתורה היא "גחון": "וכל הולך על גחון...". האות האמצעית בתורה היא ה-ו' שבמילה גחון.

גחון הוא נחש. למה דווקא נחש היא המילה האמצעית והמרכזית בתורה? כי היצר הרע משול לנחש, שזוחל מלא בארס. תמיד את פוגשת אותו במרכז העניינים, מנסה להרוס ולקלקל. זקן כמו ההיסטוריה, מתוחכם ואכזרי, יעשה הכל, העיקר שלא תתקדמי ותמלאי את ייעודך בעולם. הוא זה שמטיל את הארס הזה, שהתיק של השכן מלא יותר, ושיש בו מתנות שוות יותר משלך. הארס הזה שאת לא שווה כלום, חס ושלום. את הארס של העצלות, של אין לי כוח ואני עייפה. לא חסרים לו רעיונות.

רק תזכרי שהוא פשוט נחש! זה יעזור לך הרבה.

אז קדימה, תפתחי את תיק האוצרות, תתחילי להשתמש ולממש. יש לך כל כך הרבה שמן, ואת מגדלור של אור ענק.

שיהיה בהמון המון סיעתא דשמיא.