הרב יצחק יוסף

הרב יצחק יוסף לפרשת ויגש: הלכות תענית עשרה בטבת

נושאי השיעור: ארבע תעניות והחייבים בהם. עליית ישראל לתורה במקום כהן. עליית כהן במקום לוי. עליית סומא. דיני מצבה

| כ"ח טבת התשע"ז |
אא

צום עשרה בטבת

א. השבוע חל עשרה בטבת. נאמר בפסוק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט), ובתוספתא (סוטה פ"ו ה"ז) נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון איך לפרש את "צום העשירי", לרבי עקיבא הוא סדר החדשים, צום הרביעי הוא צום י"ז בתמוז שהוא חודש הרביעי מניסן, צום החמישי הוא צום תשעה באב שהוא חודש החמישי מניסן, צום השביעי הוא צום גדליה בג' בתשרי שהוא חודש השביעי מניסן, וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת שהוא חודש העשירי מניסן. ורבי שמעון מפרש לפי סדר האירועים, הרי הכל התחיל בעשרה בטבת, שנבוכדנצר מלך בבל עשה מצור על ירושלים עד י"ז בתמוז בשנה שאחריה, והיו הרבה בירושלים שמתו ברעב מפני המצור, ואחר כך היה החורבן בתשעה באב, ולאחר החורבן נהרג גדליה בג' בתשרי, ואיך בפסוק מופיע צום עשרה בטבת אחרון? לכן מפרש רבי שמעון שצום העשירי הוא חמשה בטבת, שלאחר החורבן הגיעה השמועה לגולה ביום זה על החורבן, וקבעו את יום ה' בטבת לצום, עשו יום שמועה כיום שריפה. תוספתא זו הובאה בגמ' ראש השנה (יח:), והלכה כרבי עקיבא שצום העשירי הוא עשרה בטבת.

 

עשרה בטבת שחל בשבת

ב. האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) ורבינו ירוחם כותבים, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת צריך לצום. אפילו תשעה באב שחל בשבת דוחים אותו ליום ראשון, אבל עשרה בטבת חמור יותר. אך רש"י במגילה (ה. במשנה ד"ה אבל) כתב בפירוש, שאם עשרה בטבת חל בשבת דוחים אותו ליום ראשון. וכך ההלכה, שתענית עשרה בטבת אינו דוחה שבת. אלא שכל נידון זה שייך בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראיה, ועשרה בטבת היה עשוי לחול בשבת, אבל בזמננו שיש לנו לוח שנה קבוע, אין נפקא מינה בדבר, כיון שעשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת.

 

מה העיקר

ג. מרן השלחן ערוך (סי' תקמט סעיף א) כותב: חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני הדברים הרעים שאירעו בהם. וכמו שכותב הרמב"ם (פ"ה מהל' תענית ה"א), שהמטרה בתענית כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ונזכור את העונות שהביאו לצרות הללו, ונחזור בתשובה, כי זה עיקר התענית. וכמו שהיה אצל נינוה, לא נאמר שם "וירא האלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (תענית טו.). החיי אדם (כלל קלב אות יח) כותב, שיש כאלה שמנצלים את הצום לטייל, הולכים לעיר דוד וכדומה, "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" (איוב א, ז), ובזה מסיחים דעתם מהתענית, עוזבים את העיקר, שהוא לחזור בתשובה.

 

לא לפרוץ גדר

ד. בזמנם הצום היה תלוי ברצון הקהל, "רצו מתענים לא רצו אין מתענים" (ראש השנה יח:), אבל היום זה חובה, כי כבר כולם רצו ונהגו להתענות, ועל כן חובה על כולם להתענות, ואסור לפרוש מהצבור ולפרוץ גדר (שלחן ערוך סי' תקנ סעיף א). ולא די במה שחוזר בתשובה, אלא צריך לקיים גזירת חכמים להתענות ביום זה.

 

בנות

ה. אין חילוק בין בנים לבנות, כולם חייבים בתענית אם הגיעו למצוות. יש בנות סמינר שמקילות לעצמן שלא להתענות, בטענה שהן צריכות להתחתן, וצריכות שיהיה להן כח ללדת ילדים. אבל הן נתלות בדברים לא נכונים, וכי האוכל של עשרה בטבת יתן לה כח ללדת?! ואין חילוק בזה בין אשכנזים לספרדים, כולם חייבים בתענית.

 

חולה וזקן

ו. חולה - אפילו שאין בו סכנה - פטור מהצום, כל שנפל למשכב, ויש לו צער הרבה מהצום, במקום צער לא גזרו חכמים. ואינו צריך לאכול לשיעורים, אלא אוכל כמה שרוצה, רק שלא יאכל ממתקים מיותרים, ואין חילוק בזה בין אכילה לשתיה, אוכל ושותה כמה שצריך. וכן זקן שתש כחו וקשה לו לצום פטור מהצום.

 

מעוברות ומניקות

ז. גם מעוברת לאחר ארבעים יום, או שמרגישה חולשה, פטורה מהתענית. וכן מניקה פטורה מהתענית. יש אומרים דוקא אם מניקה בפועל פטורה מהתענית, אבל מהרש"ם (בדעת תורה סי' תקנ) כתב שאם היא בתוך שנתיים לאחר הלידה, אפילו שאינה מניקה בפועל דינה כמניקה, שהרי אמרו במסכת נדה (ט.) שהיולדת איבריה מתפרקים מחמת הלידה, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש, לכן פטורה מהתענית. והוא הדין לאשה שעברה הפלה בחודשים המאוחרים, דינה כמניקה שפטורה מהתענית. למעשה, אם האשה בריאה תתענה, ואם מרגישה חולשה יתירה תפסיק את התענית.

 

תלמיד חכם

ח. הגאון רבי יוסף ידיד הלוי[1] כותב חידוש בספרו ימי יוסף (חאו"ח סי' ט), שתלמיד חכם פטור מתעניות אלו, שהרי הוא ממעט במלאכת שמים, כי הצום מכביד עליו ובצהריים הולך לנוח, וגם במוצאי הצום הוא עייף והולך לישון מוקדם. וכן הוא פוטר את מלמדי התינוקות כיון שאינם יכולים ללמד כמו ביום שאוכלים, ויש בזה איסור גזל. ולפי דבריו צריך לפטור גם את הפועלים השכירים, שהרי בגמ' ברכות (טז.) מבואר שמי ששכר פועלים לכמה שעות, הפועלים מקצרים בברכת המזון, מברכים ברכת הזן שמשה רבינו תיקן, אבל ברכת "נודה לך" וברכת "רחם" - שתיקנו דוד ושלמה - כוללים בברכה אחת, וברכת הטוב והמטיב לא היו מברכים כלל כיון שאינה מהתורה, רק תיקנוה על הרוגי ביתר, וכל שכן "הרחמן" לא היו אומרים, כדי שלא יהיה גזל מבעל הבית, זה תאמר על חשבונך. ולפי דברי הרב ידיד הוא הדין שצריך לפטור את הפועלים מתענית, שהרי פועל שכיר יום כשהוא מתענה הוא עובד פחות, לא שתה אפילו כוס קפה בבוקר, קשה לו. ואם כן לדבריו יוצא שכמעט כולם פטורים, תלמידי חכמים, מלמדי תינוקות, פועלים, ומי חייב? רק הזקנים שאינם עובדים? הלא גם הם פטורים כיון שתש כחם...

 

פועלים

ט. אך מרן השלחן ערוך (סי' קצא סעיף ב) כתב: האידנא לא מקפידים על כך, והפועלים מברכים ברכת המזון שלימה. כלומר, בזמננו פועל שבא לעבוד לפי שעות, אינו צריך לקצר בברכת המזון, כיון שבעל הבית מוחל על כך, ויאמר גם "הרחמן". בטלפון אסור לו לדבר בשעות העבודה, אבל ברכת המזון מותר לו לומר. והוא הדין לתעניות הקבועות כמו עשרה בטבת אין לבטל לפועלים, מי שמעסיק פועלים יודע שהם מתענים תעניות החובה, ועל דעת כן שוכר אותם.

 

מלמדי תינוקות

י. והוא הדין למלמדי תינוקות, אמנם ביום הצום המלמד עייף, ואמרו בירושלמי (פ"ז דדמאי ה"ג) שמלמד תינוקות אסור לו לצום, ורבי יוחנן גער במלמד שצם כיון שהיה חלש. אבל זה מדובר בתעניות של רשות, כמו ביום יארצייט של אב ואם אסור לו להתענות, כיון שתעניות אלו אינן חובה, ויצא שכרו בהפסדו, אדרבה, יעשה תענית דיבור וילמד בהתמדה, הלימוד יעשה להם עילוי נשמה גדול. והוא הדין שאסור למלמד תינוקות לעשות 'משמר' [לימוד כל הלילה], שאז יהיה לו קשה לתפקד למחרת, הוא ינמנם וירדים את התלמידים, וכמבואר בשלחן ערוך חושן משפט (סי' שלג סעיף ה). אבל כותב מרן החיד"א (סימן תקפא סק"ו): ראיתי רבנים ותלמידי חכמים אפילו שעסוקים בלימוד הלכות וכתיבת פסקים שמעלתם גדולה, בחודש אלול היו ממעטים מסדר לימודם כדי לומר סליחות עם הצבור. "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג). ולכן גם לגבי תעניות חובה אין לפרוש מהצבור, וגם תלמידי חכמים ומלמדי תינוקות יתענו, אבל תעניות של רשות לא יתענו.

 

רב עיר

יא. נפגשתי עם רב עיר אחד, והרגשתי שהיה לו ריח לא נעים בפה, התברר לי שהוא צם בימי השובבי"ם כל שני וחמישי. זה לא טוב, כי מלבד שהבריות מתרחקים ממנו אם יש לו ריח רע, איך יהיה לו כח ללמד שיעורי תורה? רב עיר צריך למסור כל יום שיעור תורה, לא רק שיעורי מוסר, העיקר הוא שילמד הלכות. מרן זצ"ל בכל ערב היה מוסר כמה שיעורים בהלכה, והיה מגיע לבית בשעה אחת עשרה בלילה, וממשיך ללמוד בבית עד השעה שתים בלילה. השיעור צריך להיות חי, עם סיפורים ובדיחות, כמו שהיה רגיל למסור מרן זצ"ל, ואיך יהיה השיעור חי אם הוא בתענית?! לכן רבנים ימעטו בחסידות של צומות, יעשו חסידות בענין שבין אדם לחבירו, להקפיד לכבד את חבירו, ואת רבו, זה עדיף מצומות, ורק תעניות חובה יתענו.

 

מפלת

יב. שאלה מהקהל: אשה שעברה הפלה, האם תתענה?

תשובת הרב: אם הפילה בחודשים המתקדמים של ההריון דינה כיולדת. למעשה, בתוך שלשים יום להפלה לא תתענה, שהרי דינה כחולה שאין בו סכנה. ולאחר שלשים יום תלוי באשה, יש אשה חזקה שהתאוששה מההפלה וכבר הולכת לקניון... היא תתענה, אבל אם מרגישה חולשה תפסיק את התענית, כל שהיא בתוך עשרים וארבעה חודש לאחר ההפלה.

 

טעה ואכל

יג. מי שטעה ואכל בעשרה בטבת, לא יאמר 'כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' (אסתר ד, טז) וימשיך לאכול, 'מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום כדי שיהא ריחו נודף'?! (ברכות נא.), אלא יפסיק מיד. אם אכל כזית - כ-27 גרם - לא יאמר עננו, זה שקר, איך יאמר "עננו ביום צום התענית הזה" והוא אכל?! בגמ' תענית (כד:) מסופר על רב פפא שפעם גזר תענית על עצירת גשמים, רב פפא חלש לבו ואכל מעט דייסא, עמד והתפלל ולא נענה, אחד מהחכמים - רב נחמן בר אושפזתי - אמר לו: תאכל עוד דייסא אולי יענו לך... התבייש רב פפא, ומהשמים ריחמו וירדו גשמים. כנראה היה חולה לב והיה בסכנה, ובשמים הוכיחו שהתקבלה תפלתו. אם אוכל פחות מכזית יכול לומר אחר כך עננו בתפלה, כיון שאכל מעט פחות מכזית נחשב עדיין בתענית.

 

רק המתענה עולה

יד. צריך שיהיו בבית הכנסת ששה מתענים, כדי להוציא ספר תורה לקרוא בו "ויחל משה", ולומר ברכת עננו בפני עצמה בין גואל לרופא. ויעלו לספר תורה רק מי שמתענה [אלא אם כן הצום חל בשני וחמישי, וכמ"ש בחזון עובדיה תעניות עמ' קיב]. אם באים להעלות לספר תורה אחד שלא מתענה מחמת חולי, והוא מתבייש לומר שאינו מתענה, מותר לשנות ולומר שהוא מעדיף לעלות בפעם הבאה משום שיש לו איזו נסיעה וכדומה.

 

כהן שאינו מתענה

טו. אם הכהן היחיד שנמצא בבית הכנסת אינו מתענה, יצא בחוץ בשעת קריאת התורה ויעלה ישראל ראשון. ואם הכהן הוא עשירי ואינו יכול לצאת, ישאר בבית הכנסת, ויאמרו: "אף על פי שיש כאן כהן, יעלה ישראל במקום כהן".

 

עשירים

טז. כך יש לעשות כל שיש צורך בדבר. כותב בספר שנות חיים (בקונטרס פרט ועוללות דפ"ו ע"א) של הגאון רבי שלמה קלוגר, היה גאון עצום לפני כ-160 שנה, היו באים לארץ עשירים שרוצים לתרום לישוב הארץ, וכשיעלו אותם לתורה בימי שני וחמישי יתרמו לטובת הישוב היהודי והישיבות, אבל יש כהן שעולה ראשון, ומכיון שאין לוי הוא עולה גם שני, ונשארה רק עליה אחת, מה יעשו? פסק להם רבי שלמה קלוגר שיוציאו את הכהן ויעלו ישראל במקום כהן, וכך יעלו שלשת הגבירים. ואם הכהן לא רוצה לצאת יאמרו: "אף על פי שיש כאן כהן, יעלה ישראל במקום כהן", מותר לעשות כן שיש צורך מצוה בדבר.

 

מרן עלה ראשון

יז. אם אין סיבה חשובה להעלות ישראל במקום כהן, צריך להקפיד להעלות כהן ראשון מפני דרכי שלום (גיטין נט סע"א). מרן זצ"ל בשנים האחרונות כמעט תמיד היה עולה ראשון, אף על פי שהיה כהן בבית הכנסת, והיו אומרים: "אף על פי שיש כאן כהן, יעלה ישראל במקום כהן", אבל זה מפני שהיה גדול הדור, מי יהרהר אחריו? כולם מוחלים [ע' מגילה (כב.) רב קרי בכהני, רב הונא קרי בכהני].

 

שני בר מצוה

יח. כשיש שני חתני בר מצוה ישראלים, שניהם הכינו את הפרשה ורוצים לקרוא, הרמ"א (סי' קלה סעיף א) כותב שאם יש שני חתנים מותר להוסיף ולהעלות ארבעה עולים. אך מרן הבית יוסף לא סובר כך, כי כתב בבדק הבית שם, שלא מוסיפים בשני וחמישי בשביל חתנים, כמו שאמרו במגילה (כא.) "אין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם". והרמ"א מסביר שזה דוקא בסתם, אבל חתנים זה יום טוב שלהם ומותר להוסיף כמו שמותר ביום טוב. הט"ז (ס"ק ב) חולק על דברי הרמ"א, שהרי אין מוסיפים על העולים בשני וחמישי משום טורח צבור, שלא לבטל את העם ממלאכה, וגם כשיש חתן, הרי זה יום טוב פרטי שלו, ומה אשמים הצבור שיטריחו אותם?! לכן יאמרו לכהן לצאת בחוץ, ואם אינו רוצה לצאת יאמרו: "אף על פי שיש כאן כהן, יעלה ישראל במקום כהן". וכן מבואר בדברי מהרי"ק לפני למעלה מ-500 שנה. גם החתם סופר (חאו"ח סי' סח) כותב שבמקום צורך יעלו ישראל במקום כהן.

 

אבי הבן וסנדק

יט. והוא הדין כשיש בבית הכנסת אבי הבן וסנדק, הסנדק מעלתו גדולה וקודם למוהל לעלות לתורה (שלחן ערוך יו"ד סי' רסה סעיף יא בהגה), אבל אם יש אבי הבן וסנדק ושניהם רוצים לעלות לתורה, יכולים לבקש מהכהן לצאת, ואם הכהן לא רוצה לצאת, יפתחו לו ילקוט יוסף (סי' קלה סעיף א) ויראו לו שכך הדין, אבל לא יוסיפו על העולים משום טורח צבור.

 

טורח צבור

כ. מכאן נלמד מוסר השכל להזהר בטורח צבור, שהרי בקריאת התורה חששו לטורח צבור של עולה נוסף שיקרא בסך הכל שלשה פסוקים. יש כמה שליחי צבור שמאריכים בתפלת העמידה 8/10 דקות, קוראים פתקים על החולים כמו 'בבא', כולם סיימו והם מאריכים, 'מוציאים את הנשמה'. צריך להתרגל לכוין מהר, "ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון", מי שמתפלל לאט מתרגל לחלום. נלמד מגדולי ישראל, מרן זצ"ל והרב אלישיב האם התפללו רבע שעה עמידה? הם היו מקצרים ולא היו מאריכים. מי שלא מסוגל לקצר שלא יעלה שליח צבור.

 

אחורי רבו

כא. וכן אם יש אחד מהקהל שמאריך בתפלה, לא יעמוד מאחורי איזה רב ויעכב אותו, אלא יעמוד בצד מול הקיר. רבי חייא בר אבא התפלל מאחורי רב כהנא, והאריך בתפלה ועיכב את רב כהנא, ונזף בו רב כהנא, אחר כך הסביר לו שהוא מבית עלי שנגזר עליהם למות צעירים, ולכן הוא מאריך בתפלה על זה, ובירך אותו והאריך ימים (ירושלמי ראש השנה פ"ב הלכה ה).

למרות שגם בחזרת הש"ץ טוב לעמוד, זה למי שיש לו כח, אבל מי שזקן או חולה פטור. מרן זצ"ל כשהיה בכחותיו היה עומד כל החזרה, אבל בזקנותו לא יכל והיה יושב. היה אברך אחד בעל עזות שאמר למרן זצ"ל: "האם מותר לי לעמוד בחזרה, הרי אתה גדול הדור ויושב, אולי גם אני אשב, כי אסור לנהוג בחומרא מול רבו ומול גדול הדור"? מרן ענה לו: "ואם רבך כואב לו הרגליים"?!

 

נתפרדה החבילה

כב. כשהכהן לא מתענה ואינו עולה, אין חובה להעלות לוי ראשון, נתפרדה החבילה. אבל מותר להעלות את הלוי ראשון, כך פסק מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' כד). וכך נהג למעשה, היה לנו שכן ברח' אלקנה, משה לוי, וכשלא היה כהן היה רוצה הלוי לעלות ראשון, ומרן היה מעלה אותו.

 

פעמיים כי טוב

כג. אם יש בבית הכנסת ביום התענית כהן שמתענה, והלוי אינו מתענה, כהן יעלה פעמיים, ויאמרו: "אף על פי שיש כאן לוי יעלה כהן במקום לוי". מהר"ם בנט (הובא בשו"ת יהודה יעלה אסאד חאו"ח סי' מה) סובר שאם כהן עולה פעמיים יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה, אלא יצא הכהן ויעלה ישראל במקום כהן. אך דבריו תמוהים, שהרי מבואר בשלחן ערוך (סי' קמג סעיף ה) לגבי בית כנסת שכולם שם עמי ארצות ואי אפשר להעלות אותם לתורה, ורק אחד יודע לקרוא, אותו היודע עולה לכל העליות, ובכל עליה יברך את הברכות, יש מחלוקת אם צריך לשבת בין העליות, וטוב שישב, אבל אין כאן משום ברכה שאינה צריכה. לפני הרבה שנים היה ברח' בצלאל 33 בית כנסת כזה, כולם היו אז עמי ארצות, כל ברכה שהיה אומר השליח צבור, היו משתחוים כולם ואומרים: "ברוך מודים". ובספירת העומר היו כולם מצביעים על השליח צבור ואומרים: "כמו שאמר חכם". היום ברוך ה' כבר למדו וכולם שם מתפללים כפי הדין.

 

העולה חייב לקרוא

כד. כאמור, הלכה פסוקה היא שהעולה קורא עם השליח צבור. כשרואה השליח צבור שהעולה לא קורא עמו, יאמר לו: תקרא אתי מילה במילה. אסור להגביה קולו אלא יקרא בלחש, ואם אינו יודע לקרוא לא יעלה (שלחן ערוך סימן קלה סעיף ה, וסי' קלט סעיף ב, וסי' קמא סעיף ב). וגם בילקוט יוסף (סי' קמא סעיף כ) הבאנו הלכה זו. לפני למעלה משלשים שנה הגיע הרב משאש לירושלים, וראה מה שכתוב בילקוט יוסף שלא מעלים לתורה מי שאינו קורא בלחש עם השליח צבור, וחלק עלינו בשו"ת שמש ומגן (ח"א סי' יא), וכתב שהיו נוהגים במרוקו להעלות גם את אלה שלא יודעים קרוא וכתוב, ואפילו לחתום לא היו יודעים אלא היו חותמים באצבע. וכתב להקל בזה גם בארץ, מכיון שמצא כמה ראשונים כמו האשכול  ועוד, שמתירים להעלות עמי הארץ מדין שומע כעונה. אבל מה נעשה שגם מרן השלחן ערוך פסק על פי פוסקים ראשונים, ומדוע נדחה את פסק מרן מפני אותם ראשונים, הרי הרב משאש כותב כמה וכמה פעמים "קבלנו הוראות מרן", עד כדי כך שהוא (בשו"ת שמש ומגן ח"ב סימן ו) מתקיף את מרן זצ"ל - כדרכה של תורה - לגבי הנחת תפלין בתשעה באב, מדוע הוא מורה להניח בשחרית נגד מרן, ומרן זצ"ל (בחזון עובדיה תעניות) עונה לו שזה על פי המקובלים. ופה פתאום הוא פוסק נגד מרן, להעלות לתורה מי שאינו יודע לקרוא?! וכך המנהג בארץ ישראל שלא מעלים עם הארץ. אם מוכרחים להעלות עם הארץ, כגון שהוא חתן, יעלו אותו, ואחר כך יעלו עולה אחר כנגדו.

 

שמים פקק

כה. וכן מחלל שבת בפרהסיא אין להעלותו לתורה. ואם הוא חתן מה יעשו? אין לסמוך על מה שהחתן מוחלים לו כל עוונותיו, כי חז"ל (ביבמות סג:) אמרו "עוונותיו מתפקקים", לא מוחלים, רק שמים פקק, אם חזר בתשובה זורקים כל העוונות לים המלח, ואם לא חזר בתשובה מחזירים הכל, זה מחילה על תנאי, לכן טוב להעלות עולה אחר כנגדו.

 

ברכות התורה כבוד התורה

כו. ומה שטען מהר"ם בנט שאם מעלים כהן פעמיים יש בזה משום ברכה שאינה צריכה, יש ליישב שדוקא בברכת המצוות או ברכת הנהנין אין לברך יותר מפעם אחת, וכי האוכל תפוח אחד יברך על כל פלח? אמנם מרן זצ"ל היה עושה לנו כך בילדותנו, היה נותן לנו פלח של קלמנטינה - היה אז מתוק לא כמו היום שהוא חמוץ - ואומר לנו לברך על כל פלח. והיה אחד האחים קופץ ומברך, כדי שיהיה מוכרח לתת לו ולא יהיה ברכה לבטלה. כשעושה לשם חינוך אין איסור ברכה שאינה צריכה, כמו שמותר לאבא לברך עם בנו שהגיע לחינוך את כל הברכה עם שם ה', אם יאמר "אֲמוֹנָי" גם הבן יתרגל כשיגדל לומר "אֲמוֹנָי", אבל גדול אין לו לברך פעמיים. הב"ח כותב חידוש, שברכות התורה הן ברכות הנהנין, אבל הברכות שמברכים בקריאת התורה זה מפני כבוד התורה, ולכן אפילו אם אחד יברך כמה פעמים על העליות לתורה יש בזה משום כבוד התורה. וכך מעשים בכל יום, שלא חוששים לדברי מהר"ם בנט וכהן עולה פעמיים.

 

סומא

כז. סומא, לכתחילה לא יעלוהו לתורה, אפילו יקרא עמו בלחש לא יעזור, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. כך פשט דברי מרן השלחן ערוך (סי' קלט סעיף ג) שסומא לא עולה, ואפילו מכוין עליו השליח צבור שיהיה שומע כעונה לא מועיל. שלא כדברי רבינו אברהם בספר האשכול, חמיו של הראב"ד[2] בעל ההשגות - לפני כ-850 שנה - שסובר שמועיל שומע כעונה בקריאת התורה. אולם מכיון שיש צער גדול לסומא שיפסיד לגמרי מצות קריאה בתורה, יש שסומכים על המתירים. היה חזן אחד בירושלים בשם מרדכי חלפון ע"ה[3], ומרן זצ"ל היה מעלה אותו לספר תורה למרות שהיה סומא, מרן סמך על האשכול, כיון שהיה לו צער.

 

מנהג לא ברור

כח. באמת שיש מחלוקת גדולה מה המנהג בעליית סומא לספר תורה, כאמור, מרן השלחן ערוך פסק שלא עולה. ובשו"ת משאת בנימין (סי' סב) - לפני כ-400 שנה בדור המהריט"ץ והיה בעצמו סומא - כותב שלא שמענו למרן להסיר מעלינו מצות קריאה בתורה. גם הגאון רבי חיים פלאג'י (בספר חיים סי' יא אות ה) מעיד שבאיזמיר היו מעלים סומא לספר תורה, אבל מרן החיד"א כותב שקבלנו הוראות מרן גם בענין זה. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' פג אות ז) הביא בזה מערכה לקראת מערכה, והמסקנא היא שלא ברור המנהג בזה, ולכן שב ואל תעשה עדיף, ויתחמקו מלהעלות סומא לספר תורה. אבל אם כבר עלה לא ירד. וכן בשמחת תורה שכולם עולים יכולים להעלותו. וכן אם יש לו אזכרה ורוצה לעלות, במקום צורך גדול כזה מעלים.

 

רבי חיים כפוסי בעל הנס

כט. ישנו מעשה שמרן זצ"ל היה רגיל לספר על רבי חיים כפוסי אב בית הדין במצרים, הוא היה בדורו של רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת, ורבי חיים כפוסי בזקנותו נעשה סגי נהור. פעם אחת היה דין ודברים בין שני עשירים, לאן ילכו, לבית המשפט? חס ושלום! הולכים לפי דין תורה. הלכו לרבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת, פסק להם: ראובן חייב. אחר כך הלכו לבית הדין של רבי חיים כפוסי ושם פסקו: שמעון חייב. שניהם היו עשירים ויש להם אוהבים, הקדוש ברוך הוא אוהב את העשירים שהרי נתן להם עושר, כל שכן אנשים אוהבים אותם, אמרו אוהבי שמעון: הרי השיטה מקובצת זיכה אותו, כנראה רבי חיים קיבל שוחד. אז בלי אינטרנט כך דיברו עליו, היום מי יודע מה היו עושים לו... הצטער מאוד רבי חיים כפוסי, לא על כבוד עצמו, אבל היה איכפת לו על כבוד התורה שמתבזה ברבים, כאשר מדברים נגד רבנים, התורה מתבזה. בשעת קריאת התורה ביקש רבי חיים לעלות לתורה, השליח צבור ניסה לומר לו, הרי מרן השלחן ערוך פוסק שסומא לא עולה לתורה, הרב נתן לו מכה במקל ואמר לו: לא שומעים למרן בדבר הזה להפקיע מאתנו מצות עליה לתורה. כאשר בא לברך, אמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לקחתי שוחד, אם קבלתי ישאר עוור, ואם לא, עשה עמדי חסד ואמת להאיר עיני, נעשה נס ונפתחו עיניו וקרא בתורה בעצמו. הרב חיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים, מע' מ אות ט) מספר: ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור, חתימה לא יפה, 'אחת למעלה ושבע למטה' כמו שעוור חותם, וראיתי חתימתו מאוחרת יותר לאחר הנס והיא חתימה יפה, והיה חותם "ה' נסי חיים כפוסי". ובמצרים היו משביעים על קברו של רבי חיים כפוסי, והיה קבלה בידם שמי שנשבע לשקר על קברו לא ישלים שנתו, היו מגיעים לקבר וחוזרים בהם.

 

להחליף מצבה

ל. מרוב שהיו באים הרבה על קברו של רבי חיים כפוסי, התלכלכה המצבה מהשמן של הנרות. לפני כשבעים שנה - בזמן שמרן זצ"ל היה במצרים - היו במצרים חמשים אלף יהודים, כל שכן בזמנו של רבי חיים כפוסי שהיו יהודים רבים במצרים, וכתב החיד"א שאפשר להחליף המצבה. בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סי' לג) כתב שאם מחליפים את המצבה אין חובה לגנוז אותה, אבל לא יהנו ממנה ולא ימכרו אותה, או שיגנזו אותה, או שיתנו אותה עבור מת עני שאין מי שיתן לו מצבה, ויניחו אותה הפוכה, או שיסיידו אותה בסיד ויכתבו את שם העני.

 

הנוסח במצבה מחודשת

לא. הגאון רבי משה פיינשטיין (יו"ד ח"א סי' רכח) נשאל בענין מצבה שכתוב עליה הרבה שבחים, וכן שיר על הנפטר, והצאצאים רצו להחליף את המצבה במצבה חדשה. ופסק להם, שיכתבו את כל השבחים, אבל יכולים להוריד את השיר, ויראו לתלמיד חכם שיפסוק להם מה אפשר לקצר.

 

מצבתו של מרן

לב. יש כאלה שכותבים שבחים רבים על הנפטר, הישר באדם וכו', האם באמת היית ישר באדם? הרי היית פוליטיקאי...! הרב כותב בחזון עובדיה (ח"א עמ' תנב) שלא להרבות בשבחים על המצבה, יש מצבות בסנהדריה מלאות שבחים, זה לא טוב. כשמרן זצ"ל נפטר, האחים שלי רצו לכתוב רק את שמו - "הרב פלוני" כדי שלא להרבות בשבחים, אמרתי להם: זה שייך לאנשים רגילים, לבסוף שכנעתי אותם, כי באים לשם אנשים מכל העולם, כל הזמן יש אנשים שם ויש בזה כבוד התורה. אבל כתבנו בקיצור "המדוכה ביסורים", כמה סבל יסורים, במשך שנים רבות היה מקבל שלש פעמים ביום זריקה של סכרת, וכמה צינתורים עבר. וכן כתבנו "רבן של ישראל", כי כולם שמעו לדבריו, חוץ מהשוליים, בחוצה לארץ הם יותר חסידים של מרן, בלונדון, צרפת, מה שהוא אומר הם עושים. בארץ יש כאלה מתחכמים... וגם כתבנו על המצבה את הספרים שלו, זה השבח שלו, הכל בצמצום.

 

מנהגי הגוים

לג. צריך להקפיד לכתוב כתב עברי במצבה, לא כתב אשכנזי עגול. וכן לא יכתבו תאריך לועזי, יש אומרים שהנוצרים סופרים ליש"ו, ויש חולקים ומתירים, לכן יש להימנע. וכן לא ישימו את תמונת הנפטר על המצבה, זה עלול להזיק לנשמתו חס ושלום.

 

מה זה תמוז

לד. נפגשתי עם אחד מראשי השלטון, ואמרתי לו שקבענו ישיבה לבחירות דיינים בחודש תמוז, שאל "מה זה תמוז, איזה חודש זה"? אני לא יודע את החודשים שלהם, צריך להקפיד לכתוב את החודשים שלנו. אם רוצה לכתוב בהזמנה לחתונה את התאריך הלועזי, כי חושש שאנשים לא יודעים התאריך העברי, אולי יבוא שבוע אחר כך, ויפסיד המתנה... יכתוב "11 לינואר למנינם".

 

[1] היה גאון עצום, מרן זצ"ל הכירו משכונת הבוכרים בירושלים, לפני כ-80 שנה הרב ידיד היה רב בשכונת הבוכרים. לפני כן הוא היה אב בית דין בצפת, ופנו אליו הבוכרים - הם עשירים ה' אוהב אותם ונתן להם כסף - והציעו לו לבוא להיות רב שלהם, וישלמו לו יותר ממה שמקבל בצפת. אמר להם: אני לא רוצה כסף, אני אוהב ספרים, תקנו לי ספרי הלכה של אחרונים. אמרו לו: לך נקנה ספרים, ואשתך תקבל את המשכורת.

[2] מכאן מוכח שאפשר שיהיו חתן וחמיו באותו שם, שהרי כאן שניהם אברהם, וכן הדין בכלה וחמותה שיש להם אותו השם. בספר חסידים (צוואת רבי יהודה החסיד אות כג) כתב שלא יהיה חתן ששמו כשם חמיו, ונאמרו בזה כמה טעמים, או מצד עין הרע, יאמרו אברהם, אברהם, כמה אברהם יש כאן, אבל זה טעם דחוק. ויש אומרים שהאיסור הוא משום כבוד האבא, כאשר הכלה תקרא לבעלה "אברהם", אביה יחשוב שקראה לו בשמו. אצל מרן זצ"ל היו באים הבנים עם הנכדים הקטנים בגיל שנתיים/שלוש, ומרן שמע יום אחד את אחד הנכדים קורא לאביו ואמו בשמם, כנראה שמע מהוריו שקוראים זה לזה בשמם, ומרן היה גוער בו על כך. אבל יש פתרון לחתן וחמיו, שהחתן יוסיף שם שלשים יום קודם החתונה, ילך למשרד הפנים ויוסיף בתעודת זהות "אברהם חיים", וכן יעלה לספר תורה ויעשו לו "מי שבירך" עם שמו החדש, וכך יתפרסם ברבים. וכן כלה ששמה כשם חמותה, יוסיפו לה שם. לא יוסיפו להורים, הם כבר מבוגרים. הרב קנייבסקי כותב שצריך להקפיד מאוד על כך, כי היו כמה מקרים שחתן היה שמו כשם חמיו, או ששם הכלה היה כשם חמותה, ולא עלה הזיווג יפה, לכן יוסיפו שם.

היה אצלנו בישיבה בחור שהיה רווק הרבה זמן, כי אמו היתה מבררת אצל רבנים את ההתאמה לפי שמות החתן והכלה. יום אחד הציעו לו שידוך ואמו לא רצתה משום שקוראים לה רחל, ורחל אמנו מתה בדרך צעירה. שאלתי אותה: על מי את סומכת? אמרה לי: על הרב מוצפי. שלחתי אותה לרב מוצפי, והוא צעק עליה, ואף על פי כן לא הסכימה, וכך התעכב עוד כמה שנים. לפני ארבעים וחמש שנה, היה רב אחד שהיה עושה חישובים לפי השמות, ומרן זצ"ל היה מדבר על כך בשיעורים וכועס על זה, שמבטלים שידוכים טובים בחינם.

אחד שנהרג בקיצור ימים ושנים ורוצים לקרוא על שמו, יוסיפו לו עוד שם. לאחרונה היה בעיר רחובות מקרה מזעזע, אברך אחד שהיה דבוק במרן זצ"ל, נולד לו בן, והתקשרו אלי להזמין אותי לשבת סנדק, אמרו שגילו אצל אבי הבן את 'המחלה', אמרתי להם זה ביטול תורה לבוא רק בשביל הברית, תארגנו שיעור תורה אני יבוא. לבסוף אבי הבן נפטר ביום הברית, אמרתי להם לערוך תחילה את הלויה, כי אונן פטור ממצוות, ואת הברית יעשו בבית, לא באולם ולא בבית כנסת, ויביאו כיבוד קל בלבד. ולאחר הלויה עשו את הברית, מסכנים, היתום הגדול בן חמש עשרה, כולם בכו, עין לא נשארה יבשה, שאלו אותי איך לקרוא לתינוק? אמרתי: תקראו "חיים אברהם", לא מסמנא מילתא לקרוא על שמו לבד כיון שנפטר צעיר, השם הנוסף יהיה ראשון. האמא בירכה "שהחיינו", ואני בירכתי "להכניסו". למדתי את זה ממרן זצ"ל, לפני חמשים שנה היה יהודי אחד ליד רח' דוד, היה נותן שיעורים במושבים, קראו לו חכם מנשה יהושע, פעם אחת סיים את השיעור וחיכה בכביש, עבר רכב אחד פגע בו והרג אותו, השאיר 11 ילדים ואשתו היתה מעוברת, מרן והרב צדקה היו אפוטרופוסים, מרן ישב סנדק ובירך "להכניסו".

אחר כך האלמנה והיתומים באו אלי, וחיזקתי אותם. האשכנזים יודעים להשליט את השכל על הרגש, אבל אצלנו יש הרבה רגש, ולכן צריך לעודד ולחזק אותם.

לצערנו יש כמו מגפה, כל מקום שאני הולך מבקשים ממני לברך אדם שחולה 'במחלה', מה קרה לנו?! בזמנו היה חכם אחד שפרסם שאסור לאכול חסלט כיון שיש שם ריסוסים שמביאים את 'המחלה', אני ביררתי את הענין, הם שוטפים בכמה שטיפות את הירק, ורחוק להאמין שנשאר משהו, אבל לא יאכל הרבה, אם אוכל מעט בליל הסדר בשביל המצוה אין חשש.

אדם צריך להתפלל לפני שיהיה חולה שלא יחלה, גם זה עבודת ה', כמו שכותב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות ה"א): היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יתמיד בריאותנו, ויהיה לכולם רפואה שלמה.

[3] היה בקי במקמאת, והיה מגיע במיוחד מקטמון לרח' אלקנה להתפלל עם מרן זצ"ל, ולשמוע איך מרן היה מנגן בברכת כהנים, אמנם אסור להעביר מקאמים בברכת כהנים, אבל זה דוקא כשמעביר בלי טעם - עובר מחיג'אז לשיגא וכן על זה הדרך, אבל אצל מרן לא היה מורגש שעובר, כיון שהיה עושה את זה בטוב טעם.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים