סיפור מופלא על 4 משפחות שנושעו ונפקדו בזרע של קיימא

כי עקרה היא (בראשית כ"ה, כ"א)

חשוכי-בנים עושים כל שלאל ידם על מנת להיפקד בזרע של קיימא. כל פעולה וכל יוזמה לא תהיה קשה בעיניהם כדי להגיע אל המטרה הנכספת הזו. אבל, לפעמים הולכים בני הזוג רחוק מדי; הם מוכנים לגמוא מרחקים של אלפי קילומטרים בדרכם לִמְרַפֵּא פלוני המתגורר בארץ רחוקה, ואינם משתמשים בעצות המפורשות של חז"ל, שעלותן זולה מאוד, ותועלתן - אין צורך לומר - יקרה מכל תרופה אחרת.

על דלת-ביתו של רב חשוב במגדל העמק, כך סיפר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, ראש ישיבת 'עטרת ישראל', התדפק אברך מתושבי העיר, שבא לבכות-תמרורים על הגזירה הקשה שניחתה עליו מן שמיא, בכך שכבר חלפו שנים רבות מאז נישואיו ועדיין לא ניפקד בילדים.

האברך בכה ובכה, ותיאר גם את צערה ויגונה של עקרת-הבית שלו, והתחנן בפני הרב שייתן לו עצה טובה מה לעשות וכיצד לפעול. לפתע, ננער הרב ההוא ממקומו, תפס בידיו של האברך, ואמר לו בהתרגשות רבה:

אתה יודע, הרי, שגם אחד מבניי, המתגורר בעיר, לא ניפקד בזרע של קיימא. ברגע זה עלה במוחי רעיון שבסיעתא דשמיא יסייע לשניכם. אני מציע לך לעשות כדבר הזה: לך לביתו של בני, ואמור לו שכיוון שאמרו חז"ל (בבא קמא, דף צ"ב עמוד א') "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה", בוא ונעשה הסכם כתוב-וחתום ולפיו אני אקדיש את כל תפילותיי בנושא זה - רק עבורך, ואתה תתפלל רק עליי.

האברך שומע את הדברים ואינו מתעכב רגע אחד נוסף, ולמרות השעה המאוחרת עולה לביתו של הבן, ויוצא משם עם הסכם...

לא עברה שנה, ושתי המשפחות חבקו בן.

אני, הוסיף הגרב"מ אזרחי לספר, שמעתי את המעשה, ושמרתיו בליבי. כעבור שנתיים, מגיע לביתי אחד מבוגרי הישיבה, המתגורר אף הוא בצפון הארץ, ומְתַנה את צערו על שלא זכה להיפקד בילדים. בתוך כדי השיחה איתו נזכרתי שבאותה עיר בה הוא מתגורר יש בוגר נוסף של הישיבה שגם הוא חשוך-בנים.

יעצתי לאברך שבא לביתי לעשות כפי שהורה הרב במגדל העמק. ולא תאמינו; לתקופת השנה נושעו שני האברכים גם יחד.

הנה לנו עצה טובה של חז"ל, שכדי ליישמה אין כל צורך להיטלטל למרחקים, ותוצאותיה מורגשות באופן מיידי.

מתוך סדרת הספרים "עלינו לשבח", מאת הרב יצחק זילברשטיין