למה קשה לי לקבוע עתים לתורה?

שאלה: רב הקהילה שלנו מדבר הרבה על החיוב הגדול לקבוע עיתים לתורה כל יום, וכל פעם מחדש הוא דורך לי על היבלת. מה אומר ומה אדבר? קשה לי, קשה מאוד. גם בשנות הישיבה היה לי קשה מאוד. לא הבנתי ממה כולם נהנים כשהם מדברים על "צרת ערוה" ו"חצי נזק צרורות", לא קלטתי מה ר' שמעון מחדש ב"מעכשיו ולאחר שלושים" ומה זה בכלל, ומה היסוד של ר' ברוך בער בקיום שטרות. זה לא עניין אותי ולא הבנתי מה זה חסר לי בחיים. סלח לי על החריפות, אני פשוט טעון, ומצאתי בך כתובת.

למה זה כל כך חשוב ששוב אחזור לאותה נקודה מתסכלת? מה זה אמור להוסיף לי? למה באמת הקב"ה ציוה על תלמוד תורה? ואולי באמת הוא לא התכוון לאנשים כמוני, שלא מוצאים בזה טעם?

* * *

מצוי מאוד במחוזותינו, שבמשך שנים האדם הכריח את עצמו לעסוק בלימוד שאינו מתאים לכוחותיו, הן מבחינת סגנון הלימוד ותוכנו, והן מבחינת הסדרים הארוכים שאינם בנויים לאנשים עם "פתיל קצר".

כשאומרים לאדם שעזב את הלימוד "קבע עיתים לתורה", הרי זה כאילו מנסים להחזיר אותו במשך שעה שעתיים ביום למקום שממנו הוא הצליח סוף סוף לברוח.

קשה לו ללמוד, הוא לא מוצא בזה טעם, הוא סבל שנים ארוכות מישיבה ובכולל מהעיסוק הכפוי בנושא הזה שלא היה לרוחו, או גרוע מזה – ממריחת הזמן בחלומות, ועכשיו דורשים ממנו לחזור לזה כל יום מרצונו הטוב.

פלא שהוא לא רוצה?

זהו ההסבר לדחייה האינסטינקטיבית מן הנושא.

אך האם באמת מצותלימוד תורה כל כך קשה לביצוע?

אולי כדאי לערוך היכרות מחודשת ויסודית עם מצות לימוד התורה, בלי קשר למצוות קביעות עיתים לתורה בדווקא, אלא באופן כללי. לכאורה יתברר שאם הגישה ללימוד התורה היא גישה בריאה, הרבה בעיות נעלמות.

נפתח בהנחת היסוד הקודמת לכל: מצות לימוד תורה היא לא חומר לתעסוקה, אלא פשוטה כמשמעה - למידה.

אצל הרבה אנשים מונח בתת המודע, שהקב"ה רצה שנמלא את הזמן שלנו בקיום מצוה. לכן הוא יצר את לימוד התורה, ופקד עלינו ללמוד. הוא רוצה שנתעסק בדברי תורה כדי שנמלא את זמננו בפעולה שהיא קיום רצונו.

ניתן לראות בבתי המדרשות אנשים שיושבים שעות מול הגמרא ואינם עוסקים כלל בלמידה אלא במילוי הזמן מול הסטנדר. סיפר לי ידיד תלמיד חכם גדול, שבבחרותו היה לומד בכולל בין הזמנים של שש שעות רצופות בבני ברק. הוא ראה שם לומדים שישבו שתים עשרה שעות ביום בתענית דיבור (!) ולא התקדמו לשום מקום. קראו את הגמרא, דיברו קצת בלימוד, פתחו ספר, שוב קראו את הגמרא, וכו'. הם לא הרגישו כשהם פותחים את הגמרא שהם באים ללמוד משהו, אלא שהם באים למלא את הזמן בעיסוק רוחני.

כאשר ניגשים ללימוד מתוך השקפה כזו - התחושה הממלאת את האדם היא תחושה של נטל מכביד, שלעולם לא יגמר, ולא יביא אותנו לשום תוצאה מוחשית (חוץ מעולם הבא, כמובן). אנחנו צריכים כל החיים לעשות משהו רק כדי שנעשה משהו. לא כדי להשיג משהו, לא כדי להתקדם, רק כדי שנעשה משהו.

זו תחושה קשה ומשמימה.

אפילו בקריאת עיתון, הנתפסת בדרך כלל כדבר מעניין, אילו היתה איזו מצוה לקרוא עיתון כל היום כדי למלא את הזמן בקריאת עיתון, היה לנו מאוד קשה לקרוא עיתון. עיתון הוא מעניין כאשר קוראים אותו מתוך סקרנות ורצון להתעדכן במה שקורה. אבל אם קוראים בו מתוך תחושה שחייבים לקרוא עיתון, ואסור להפסיק, לא משנה מה יהיה כתוב בו - הוא ימאס עד מהרה.

אז כיצד זה יש כאלה, די רבים, שכן נהנים מהלימוד בשנות הישיבה והכולל?

התשובה היא שאלה שנהנים מהלימוד מתחברים לתוכן שלו. לימוד התורה באופן שהוא נעשה היום בישיבות, הוא מלא עומק ודקויות. מי שמתחבר לקו החשיבה הזה נהנה מכל רגע. אבל בשביל זה צריך באמת להיות בנויים לזה. ליהנות באופן טבעי מחידוד שכלי, מדקויות, מדימוי מילתא למילתא ומחילוקים בין הדברים. מי שבנוי לזה – נהנה עד עמקי נשמתו. מי שלא – לא.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

היטב הגדיר זאת השואל בדבריו הכאובים: "לא הבנתי ממה כולם נהנים כשהם מדברים על "צרת ערוה" ו"חצי נזק צרורות", לא קלטתי מה ר' שמעון מחדש ב"מעכשיו ולאחר שלושים" ומה זה בכלל, ומה היסוד של ר' ברוך בער בקיום שטרות. זה לא עניין אותי ולא הבנתי מה זה חסר לי בחיים".

הרבה אנשים אינם בנויים להתעסק כל הזמן בתיאוריות ורעיונות מופשטים ודקים. הם בנויים להתעסק בדברים מעשיים, ואי אפשר לשנות את הנטיה הטבעית.

דוגמה לדבר: בלתי אפשרי לשלוח את כל הבחורות בבית יעקב ללמוד תיכנות מחשבים. דרוש לשם כך אופי מסויים שמתאים למגמה הזו. בלתי אפשרי גם לשלוח את כולן להתמקצע במתמטיקה או באנגלית. ישנן בנות הזקוקות להתעסק בתפירה או בבישול, וישנן הזקוקות לטפל בילדים קטנים. כל אחת והאופי שלה. מי שינסה לאלץ את בתו ללמוד רק את המקצוע שהוא רוצה שתלמד, ולא את המקצוע שהיא רוצה ללמוד, מובטח לו שלא תצליח.

גם בלימוד התורה זה כך. לא כולם בנויים ללימוד דקויות ולהתעסקות בחכמה מופשטת ותיאורטית. ניתן לומר שחלק גדול מן הבחורים והאברכים אינם בנויים לזה. וגם בחלק של התוצאות - רובם צריכים לראות תוצאות בשטח. להרגיש שהם מתקדמים לאן שהוא.

וזו הסיבה שהרבה אנשים אינם מוצאים טעם בלימוד: בעיניהם הלימוד היא משימה מכבידה, כי לעולם אין מגיעים בו לאיזו נקודת גמר, ולא זו בלבד, אלא שגם האופן בו הם לומדים אינו מושך אותם ואינו מדבר אל ליבם. אין להם שום טעם בבירור סוגיה מנותקת מהחיים שלנו, כמו "חצי נזק צרורות", או "צרת ערוה". והם די מתוסכלים מזה שהם צריכים לחפור כל היום בדברים לא מעניינים מבחינתם.

ולכן נדמה שמי שלא מתעניין בלומדות פשוט אין לו מה לעשות ליד הגמרא.

אבל כאן הטעות הכפולה. הן בהשקפה היסודית על מצות לימוד התורה, והן בדרך הביצוע שלה.

הטעות בהשקפה היא, שהקב"ה ציוה עלינו ללמוד, לא כחומר לתעסוקה למשך עשרות השנים שאנחנו על פני כדור הארץ, אלא כי הוא רוצה שנהיה חכמים בחכמת התורה.

למה זה חשוב לו?

הקב"ה ברא עולם עצום, ענק, מערכת בלתי נתפסת של חכמה ותחכום, עם תכלית מסוימת. התכלית של המערכת היא, לתת הזדמנות ליצירי כפיו להכיר אותו ולהתקרב אליו.

הדרך לקירבת ה' היא הן על ידי ביצוע הפעולות שאותן רוצה הקב"ה שנעשה, והן על ידי הכרת חכמתו של הקב"ה העומדת מאחורי הצוויים היבשים שקיבלנו. זאת הסיבה שהתורה אינה מוגשת לנו באופן של הוראות פשוטות ויבשות כמו הוראות הפעלה למחשב, אלא באופן שנצרכת חכמה עמוקה להבנתה.

ככל שלומדים יותר את התורה, כך מתקדמים בשני מישורים: א. יודעים מה לעשות כאן. ב. נעשים יותר חכמים בחכמה העליונה, חכמת הבורא, המרוממת את האדם הזוכה לה לפסגות. היא מזככת אותו, מסייעת לו בתיקון מידותיו וגורמת לו להיות אדם נעלה שתענוג לשהות במחיצתו.

זו ההשקפה על לימוד התורה: תכלית הלימוד היא – הן כדי שנדע מה לעשות (ההגדרה בלשון חז"ל היא – ללמוד על מנת לקיים), והן כדי שנזכה להיות חכמים בחכמת התורה ועל ידי כך להתקרב אל ה'.

ובתוצאה ישירה מהשקפה זו משתנית כל צורת הביצוע של מצות תלמוד תורה, וכאן אנחנו באים לפתרון הבעיה השניה. התורה נעשית בלתי מושכת ובלתי מעניינת כאשר לומדים אותה מתוך מחשבה שצריך ללמוד אותה רק בשביל למלא את הזמן, וצריך רק לנסות להבין חילוקים דקים בסוגיות שאינן קשורות לחיים. כאשר זאת הגישה, מי שזה מדבר אליו – נהנה, ומי שזה לא מדבר אליו – סובל.

אבל אם הגישה ללימוד התורה היא מתוך הצבת מטרה לדעת מה כתוב בספר הזה - או אז גם יש מטרה ברורה שככל שעובר הזמן מתקדמים בהשגתה יותר ויותר, וגם ניתן ללמוד כפי נטיית הלב, בשמחה ובהנאה.

וזו הסיבה למה שאומרת הגמרא (ע"ז יט.) "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ". הלימוד הוא דבר שחייב לבוא מענין אישי. אחרת הוא לא הולך.

לא חייבים ללמוד דווקא לומד'ס בשביל לקיים את מצות תלמוד תורה. התורה עצמה רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים. יש בה הכל. יש בה אוצרות של ידע, מגוון רחב של נושאים, והרבה תחומים שלא קשורים דוקא ללומדות ולחילוקים דקים: מחשבה, הלכה מעשית, מדרשים, ועוד.

התורה מאוד מעניינת, והסיבה שאברכים שעזבו את הלימוד לא מרגישים בזאת היא רק משום שבמהלך השנים הארוכות שהם ניסו ללמוד הם אף פעם לא ניסו ללמוד בצורה משוחררת כפי מה שמתאים להם. הן מצד העול של הלימוד שגרם להם להרגיש חנוקים, והן מצד דרך הלימוד שלא התאימה להם ונעשתה בעל כרחם. בישיבה או בכולל – כל מקום לפי מגבלותיו.

ניתן לומר שרוב השנים הם לא עסקו בלימוד אלא עסקו במריחת זמן סביב הלימוד. ובמשך השנים הארוכות והכפויות הללו, הם פיתחו תחושת דחייה מלימוד, ועכשיו אינם מסוגלים לחשוב על זה: שוב לחזור לבית המדרש, שוב לנסות לפתוח את הגמרא שכל כך לא האירה להם פנים כל השנים.

המציאות היא שאנשים עובדים אותנטיים, לא כאלה שהיו אברכים ועזבו, כמו חוצניקים שבאו מארצות בהן לא למדו כל כך, או בעלי תשובה, הרבה יותר אוהבים את התורה מעמיתיהם שהיו אברכים כמה שנים. סיבת הדבר, שלימוד תורה הוא באמת דבר חביב ונעים, ורק מי שכפה על עצמו במשך שנים לעשות מה שמנוגד לטבעו - הצליח לפתח תחושת דחייה מכך.

בקצרה: כל הבעיה עם הלימוד היא לא עם עצם הלימוד אלא עם מה שמסביב. הרתיעה היא לא מהלימוד, אלא ממה שבטעות חושבים שזהו הלימוד.