חברתי היקרה, עזרתי לך. אבל אז שכחת אותי

אני הייתי שם.

אני לא יודעת מי עוד היה שם במקום הזה, כמוני.

אבל מי שהיה, לבטח יוכל להבין אותי...

שם, במקום הכאוב והמאוכזב הזה, במקום שבו האמון מתנפץ והאשליה מתפוגגת.

זה התחיל בסך הכל בטובה לחברה. את חברה טובה, נכון? ואני אוהבת אותך, נכון? ואת בסה"כ חיפשת מקום עבודה חדש. לגיטימי, לא?

ואני ידעתי על מקום שמחפש עובדת ומתאים לך בדיוק. משמים, לא?

אז עשיתי לך את הטובה ה"קטנה" הזאת, ותיווכתי בינכם.

וזהו. מכאן הכל התחיל.

את התקבלת לעבודה, נכנסת לתוכה – ונשארת שם, עמוק עמוק בפנים...

העבודה התאימה לך כמו כפפה ליד. אהבת אותה, נהנית בה, היא תרמה לך ואת תרמת לה. ויותר מזה, הכרת שם מישהי שהתברר שמתאימה לך מאוד – והתחברתם.

וזהו. כאן נגמר החלק שלי.

עבודה יש לך.

סיפוק יש לך.

גם חברה יש לך.

אז למה צריך אותי?

כנראה לכן ראית לנכון פשוט להתעלם ממני!

ומאז ועד היום, את כמעט ולא עונה לטלפונים, לא מספרת, לא משתפת, גם כשכבר יוצא לי לפגוש אותך תזכרי פתאום בעניין חשוב בעבודה שאת חייבת לבצע עבורו שיחת טלפון כאן ועכשיו...

מעניין שעם חברות אחרות לא היה לך צורך לנתק את הקשר...

אני לא רואה טעם לכפות חברות, ולכן המכתב הזה לא ישלח אליך.

אבל בכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות כמה עמוק הכאב, כמה שורפת הפגיעה, כמה קשה האכזבה.

לא שכחתי, ואני מקווה שכן סלחתי, אבל אם במכתב הזה הזזתי למישהו משהו, אז אולי לפחות הועלתי...

כי חברים זה לא יו-יו, ומי שאין לו זמן לחברים, כשיש לו זמן, אין לו חברים...!

תשקיעו בחברים שלכם. מאוד!

כי חבר זה נכס – ונכס צריך לשמור!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.