מכתב לאחותי היקרה, זו ששומרת נגיעה במסירת נפש

המכתב הזה מוקדש לאחיותיי. הרווקות המחכות, הקשורות, השמורות.

היו פה אינספור מכתבים שדיברו על האמונה, הבדידות, הפחד מפני הבלתי נודע והרצון לילדים.

התפרסמו הרבה מאמרים שדיברו על הניסיון בהמתנה הממושכת, השתוקקות למלא את היעד ולבנות מעון לשכינה.

אף אחד לא דיבר על הקושי. אני יודעת שזה סוג של 'דגל אדום' אבל אנסה לכתוב זאת בצורה הכי עדינה שיש, ולו רק בשביל אותה בחורה שמרגישה כמוני.

בחורה דתית או חרדית, שלמדה על חשיבות שמירת הנגיעה ומבינה עד כמה הנושא קריטי לחיי נישואין בריאים ושלווים – שומרת נגיעה. 

הצורך במגע הוא קיים. הרווקוֹּת לא הורגת את הרצון לחיבוק, לאהבה, למישהו להניח עליו את הראש.

וככל שהזמן עובר, זה נהיה קשה יותר. אבל אנחנו עדיין כאן, מחכות.

המכתב הפעם מאד קצר, כי אין מה להאריך בנושא הזה. אין מה לדוש.

רחמנא אמר: "שמרו".

אז אנחנו שומרות.  

הידיים קפוצות, העיניים סגורות. ועד שהוא יבוא - כל הזכויות,

שמורות.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.