מדמיינת את אלוקים כאדם - מה לעשות?

סיגלית שואלת: "שלום! אני בחורה דתיה, ומאמינה בכל לבי שאין להקב''ה גוף ולא דמות הגוף, אבל לצערי בכל פעם שאני חושבת עליו בתפילה, כיצד הוא נמצא מולי ורואה אותי, יש בדמיוני מראה ממשי של אדם. קראתי בעבר סיפור על אישה אחת ששמרה את כל המצוות אך כאשר נפטרה ויצאו קרוביה מעולם האמת לקבלה, נמנעה ממנה הכניסה לגן עדן משום שהיתה אצלה דמות להקב''ה, וזהו פגם באחד משלוש עשרה עיקרים. מאחר שהכרתי את הסיפור הזה, ניסיתי להילחם בדמות שאני מדמיינת, אך לאחר זמן קצר, שוב אני רואה את הדמות הזו בעיני רוחי. אני פוחדת שיש אצלי פגם באחד משלוש עשרה עיקרי אמונה, והייתי רוצה לדעת מה ניתן לעשות עם הדמיון הזה שפועל לרעתי, ומפריע לי מאוד בעבודת ה' הפשוטה. תודה רבה".

* * *

שלום וברכה סיגלית, ותודה על שאלתך.

ייתכן שאת סובלת ממחשבות טורדניות. במקרים כאלה ההדרכה של רבנים אינה להילחם במחשבות, אלא להגיע למצב של רוגע נפשי, ואז הבעיה נפתרת מאליה.

על כן, לדעתי אינך צריכה להילחם בדמיונך המציק, אלא תני למחשבה זו לזרום ולחלוף מאליה בראשך, התעלמי ממנה ממש כשם שהיית מתעלמת מכלב הנובח בחצר בזמן שאת מתפללת. ודאי לא תצאי אל החלון לצעוק אל הכלב שישתוק... באותה מידה אל תנסי להשתיק את מחשבותיך, אלא התעלמי מהן ברוגע עד שיחלפו, כי הן לא מבטאות את אמונתך האמיתית כלל. הנסיון מלמד שכאשר מנסים להילחם בדמיונות - הם רק גוברים ומציקים יותר.

דעי שכל עוד לא את בחרת לחשוב את המחשבות האלה - אינך אשמה בהן. זהו נסיון שקיבלת משמים, ועליך לקבל את הנסיונות בהבנה. ניכר מדבריך שאינך מאמינה בשכלך הישר שאלוקים הוא בעל גוף, אז במקרה שלך - אל תחשיבי את דמיונך ולא תתרגשי מהדמיונות. ובעז"ה הם יעברו מעצמם.

אינני מכיר את הסיפור ששמעת על אותה אשה, ולא יודע מקורו, אך אני מאמין שאם הסיפור אמיתי, הרי כוונתו לתאר אשה אשר ודאי בחרה בכוונת תחילה ובצורה מודעת לדמיין את אלוקים בדמות אדם בשר ודם, וכך האמינה בשכלה, אולי כי רצתה לעובדו בדומה לנוצרים שמתפללים לאותו צלוב. מכל מקום, אל תכניסי עצמך למקום של חרדות, שהרי הקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו, הוא מבין אותך ויודע שרצונך האמיתי הוא טוב. את מה שאנו מבינים ומרחמים, קל וחומר שהקב"ה מבין ומרחם, כי הוא מקור כל השכל והרחמים. אז אל תלחמי בדמות זו ואל תפחדי, אלא התעלמי ממנה בשלווה, כי לא את בחרת בה.

לאחר שלבך יירגע ויגיע לשלווה, יש מקום להתקדמות. תוכלי מעתה לנסות ליצור לעצמך צורת מבט חדשה בתפילה: במקום להתפלל בדמיונך למי שנמצא ממש מולך, נסי במקום זאת לכוון לבך לשמים הגבוהים, כי השמים מייצגים את המרומים, את מה שנמצא גבוה מעלינו ורחב מהבנתנו, בכך הם מבטאים את תחושת הרוממות כלפי ה' האינסופי. הארץ לעומת זאת מייצגת רק את מה שאנו רואים ומכירים לפנינו.

לפיכך אנו מכוונים לבנו ל"אבינו שבשמים", אנו מכירים בעובדה שאנו מתפללים למי שהוא אדיר וענק ונשגב מכל הסתכלות, שממלא את כל החלל כולו. כך הדריך הרמב"ם: "כשהוא עומד בתפילה, צריך לכוון את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה ליבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמיים" (משנה תורה, הלכותתפילה פרק ה, ד).

אם תמשיכי להביט בלבך אל המקום שנמצא עכשיו לפניך, דמיונך יצייר שאת מדברת אל מישהו בגודלך. את תדמייני אותו בדמות אדם, שהרי כל היום את רואה לפניך אנשים עוברים ושבים. אך שימי לבך לעובדה שכאשר את מביטה לשמים, אל היקום הרחב והענק שמתנשא מעל, את חשה תחושת רוממות ופליאה, שוב לא תהיי מסוגלת לדמיין מין אדם. כי מי שנמצא בכל השמים הוא ודאי אדיר וגדול מכדי היכולת לדמיינו בצורה ודמות.

לכן, כשאת מתפללת הרכיני ראשך לארץ בענווה, אולם את מחשבתך ולבך הגביהי לשמים הגבוהים והעצומים מעליך, כווני דיבורך למרומים, ודברי אל הקב"ה כמי שנמצא גבוה גבוה מעליך, צופה ושומע אותך מלמעלה. החליפי את דמיונך באדם בלתי נראה שניצב עכשיו לידך - בתחושת הרוממות אל מי שמלא כל השמים, והוא כה גבוה וגדול שאין יכולת להכילו בדמיון כלל. אך הוא מקשיב לתפילתך מן המרומים ויודע כל מה שאת מרגישה, כאב שמחזיק את תינוקו הזעיר, דואג לו ומבינו.

האם שמעת על משל התאומים? שני תאומים היו ברחם אמם, עובר אחד אמר לעובר השני: "מי אמר שיש לנו אמא? האם נוכל לראותה?", העובר השני השיבו: "הרי אמא נמצאת מסביבנו בכל מקום, היא מחייה אותנו בכל רגע, ואנו מרגישים את חומה. בכל רגע אנו מקבלים ממנה דם וחמצן ומים ומזון דרך חבל הטבור - וכל אלה מגיעים רק ממנה, אז אני יודע שהיא דואגת לנו ואוהבת אותנו מאוד". אמר העובר הראשון: "אך רע לי פה, המקום נעשה צר יותר ויותר, וברגע שחבל הטבור יתנתק נמות מיד ללא חמצן ומזון. האם אמא אוהבת?", השיבו העובר השני: "והרי אני רואה במו עיניי שאמא דואגת לנו, מאכילה ומשקה אותנו בכל יום ויום, אין לי ספק שהיא לא הביאה אותנו לעולם כדי לסבול. אני בטוח שיש תכלית מאחורי כל הייסורים והתהפוכות שאנו עוברים. על כן אני מאמין בכל לבי שגם לאחר שנתנתק מחבל הטבור - לא נמות, כי יש תכנית ומטרה, מצפים לנו חיים אחרי הלידה"!

בעז"ה לאחר שתרגילי לכוון לבך למעלה כלפי אביך שבשמים, יגיע יום שבו תגיעי להרגשה זו בדיוק: שאלוקים למעשה עוטף אותך מכל עבר כאילו היית עובר בבטן אמך, כך אלוקים נמצא בכל מקום סביבך - גם בשמים וגם בארץ כדברי הנביאים: "אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו, נאום ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא"  (ירמיהו פרק כג, כד).

וכן לימדו חז"ל (מסכת ברכות, דף י, א): "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו - אף נשמה זנה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה, מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים". וכך גם נאמר בבראשית רבה (פרק ב, כו): "תבוא הנפש שהיא רואה ואינה נראית, ותקלס להקב"ה שהוא רואה ואינו נראה".

אך כעת התחילי בהכוונת לבך לאביך שבשמים. בהצלחה רבה!