בני האוטיסט, אני עדיין רוצה שתגיד לי ’אמא, אני אוהב אותך’

בן שלי, הרבה זמן אני רוצה לכתוב את המכתב הזה. בעצם כל לילה, בכל סוף יום להגיד לך שאני, אמא, עדיין מחכה.

אני עדיין מחכה שתדבר איתי. ילד יפה עיניים שלי, פנים טהורות, מלאך שנשלח לי משמיים, נולדת כמו כולם, ועד גיל שנה וחצי היית במה שקוראים היום "בתלם". אני כבר הייתי מלומדת ברופאים וטיפולים, בגלל האחים שלך, שהיו להם בעיות שונות, שהתבררו כנכויות בהמשך.

כשסבתא שלך התעקשה שגם אותך צריך לקחת לאבחון, שאתה שקט מידי, ומשהו לא בסדר - הכחשתי, ובסוף אפילו העזתי פנים ואמרתי "אם את רוצה, תקחי אותו". לא הייתי מוכנה, אני לא מוכנה עד היום, למה שאמרו לי אחר כך. עד היום אני מרגישה לפעמים שמישהו עלום לקח את הבן הנפלא שהיה צריך להיות לי, והכניס אותו למצב המתנה. אבל תמיד אחר כך אני נזכרת במי שנתן לי אותו, אבא הרחמן שהתאים אותו במיוחד בשבילי.

כשאמרו לי שאתה אוטיסט, לא האמנתי. אולי עד היום אני לא מאמינה, הקפתי את עצמי בהכחשות, ברופאים, בטיפולים, ולא עצרתי לבכות בכי אחד מעומק הלב. עד היום הבכי הזה חסר לי... אחר כך הייתי עסוקה בלהשוות אותך לכאלה שהם בתפקוד גבוה ממך, ולייחל שתהיה כמוהם.

עבר זמן, ואתה נשארת כמו שאתה. רב הנסתר על הגלוי, כבר גדול, עדיין לא מדבר, ואני עדיין מחכה. אני עדיין רוצה שתגיד לי 'אמא, אני אוהב אותך', שתסביר לכולם שנכון שאתה יפהפה, סמל לנשמה טהורה של צדיק שבאה ממקום אחר, אבל אתה לא רגיל. שתגיד לאחים שלך ולפעמים אפילו לי, שלא נכעס עליך כל כך, כי החיים נהיו מורכבים כל כך, לא באמת בגללך, אלא כי אבא הטוב שבשמיים החליט שככה טוב עבורנו. שתאמר לאנשים שיפסיקו לנעוץ בנו מבטים, שזה פוגע באחים שלך, שזה פוגע בך, שנמאס לך שבורחים ממך או מדברים לך מעל הראש, אפילו הקרובים ביותר.

בן שלי, אני מחכה שתדבר איתי, ותעזור לי ברגעים שבהם אני מרגישה שזה כלא, וברגע אחר שונאת את עצמי. אני יודעת שאתה חכם, מבין ויודע, ויש לי קשר איתך שאין לי עם אף אחד, אבל לפעמים קשה לי ליחצן אותך אפילו לבני ביתך.

תדע שאנחנו אוהבים אותך, ואני יודעת שאתה בפנים יודע את התשובות לכל השאלות. וזה לא סתם שבשבת החלטת, בטווח של שעה, לשפוך את כל העציצים בבית בפעם החמישית, ולצרוח.

אני רוצה שתדע שבכל יום הולדת שלך, של מישהו, כל פתיחת שנת לימודים, כל מתנה או מחברת, או קלמר או תחפושת בפורים שאני קונה לך, אני מסבירה לסביבה ולעצמי וגם בוכה מבפנים, שאתה מבין ונהנה... ואולי לא. לפעמים יש קול פנימי שצוחק לי, שאנחנו קרובים אבל כל כך רחוקים, כי אני לעולם לא יכולה לדעת אם קר לך או חם, ואולי מישהו הציק לך, ופעם הסתובבת עם שבר ביד חצי יממה ואף אחד לא ידע. ואני מתה מפחד עליך כל שניה, שאולי עכשיו, עכשיו אתה הולך לי, כי אתה לא באמת פה.

בזכותך אני מרגישה את השם בחיים דקה דקה, כי אם לא הייתי יודעת שהוא, השומר הגדול, שומר עליך כל שניה, הייתי משתגעת. אני מתעקשת שאתה ילד שלי כמו כולם, ויהיה לך הכל, במה שתלוי בי – וזה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה...

למכתב הזה לא יכול להיות סוף, כי יש לי המון להגיד לך, אז אסיים בכך, שאני כל יום מודה לשם שנתן לי אותך, כמו שאתה, ואוהבת אותך, ומחכה ליום שתתחיל לדבר.

אמא

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.