פרשת תולדות

הטור המאויר לפרשת תולדות: " אני רואה עובר עם 4 רגליים, זו מפלצת!"

השבוע הצטרפו למשפחת הכותב זוג תאומים. זה קרה אחרי תקופת המתנה בת שש שנים, ואחרי שהרופא לחץ לביצוע הפלה. אז איך הסתיים ההריון?

| ב' כסלו התשע"ז |
(איור: הרב עמית יעקוביצקי)
אא

מזל טוב, התחתנו! אנחנו כל כך מתרגשים להתחיל את החיים החדשים שלנו ביחד! אנחנו רוצים עשרה ילדים! לא פחות.

כאשר אנחנו נישאים, אנחנו משוכנעים שחיינו יהיו מלאי רגשות וסיפוק תמידי, וכל מה שחלמנו ותכננו יתקיים לפי הזמנים שקבענו לנו... אולם "לפעמים" לא כל הצפיות שלנו מתגשמות, והחיים מלאים בשינויים, שלא בדיוק התכוננו לקראתם בכל ה"רשימות" שלנו. השינויים באים לבדוק כיצד נתמודד עם אותם ניסיונות, ואיך הם ישפיעו עלינו בכל המישורים - זוגיות, עבודה, ילדים וכו'.

* * *

אנחנו יושבים על הספה, ולא יודעים כיצד הגענו למצב הזה: נשואים 6 שנים, ללא ילדים... אני מסתכל על אשתי, ולא צריך להגיד הרבה. המבט אומר הכול. אין דבר יותר מתסכל וגורם צער לאישה, מאשר העובדה שהיא לא מצליחה כביכול לעשות את התפקיד שמוטל עליה מאז בריאת העולם -  להביא ילדים לעולם ולגדל אותם.

"מה עושים?", אני שואל אותה.

"לא יודעת, אין לי כוח לחשוב אפילו".

"אני הולך למטבח, להכין לך משהו לשתות?".

"תודה, מה שאני הכי רוצה עכשיו... זה נס. אבל נס ממש. שניים סוכר".

* * *

כך עוברים ימים וחודשים, ואנחנו מתוסכלים. עשרות טיפולים לא מוצלחים וציפיות נואשות. המצב בבית נהיה לא נעים. אני בד"כ הייתי חוטף את הכול. "אחותי רוצה לבוא אלינו לשבת, בא לך?".

"אני לא מסוגלת  לראות אותה!".

"למה?".

"יש לה חמישה ילדים, הקטן בן שנה וחצי והיא בהריון! ואתה שואל למה?".

* * *

זה היה בחמש בבוקר. צרחה אדירה נשמע מהמקלחת, רצתי מהר וראיתי את אשתי על הרצפה צוחקת ובוכה: "מה קרה?", שאלתי בחשש.

"אני בהריון!".

תוך שניה מצאתי את עצמי צוחק ובוכה בו זמנית. היו אלה החודשים המאושרים בחיי. פתאום כל כך כיף בבית. אני חוזר מהכולל לתוך חיוכים בלתי נגמרים. קבענו תור לרופא לבדיקה שגרתית, הלכנו באושר, אך לא תיארנו לעצמנו שאותה בדיקה שגרתית תהפוך לסיוט שגרתי.

"כן... יש פה בעיה", אומר הרופא. "מה?", אנחנו שואלים והלב כבר מגיע לאזור המותניים...

"הבעיה... בואו נלך לשולחן שלי...".

פחדתי להסתכל על אשתי, אני מאמין שגם היא עלי. התיישבנו מבולבלים מול הרופא. "תקשיבו", אומר הד"ר, "אנחנו נצטרך לעשות הפלה".

"מי זה אנחנו?", חשבתי לעצמי. "זה תינוק שלנו!".

"תקשיבו, מה שראיתי לא משתמע לשני פנים! יש לכם שם 'מפלצת'. רואים בבירור עובר עם ארבע רגלים! אתם חייבים לעשות הפלה דחוף! הנה, קחו את הטפסים ותמלאו".

"רגע, רגע, על מה אתה מדבר?! אנחנו לא עושים שום הפלה", אמרתי לו. הפניתי את הראש לראות אם גם אשתי חושבת ככה. "אני רוצה ללכת", אמרה אשתי. "טוב, רגע, לא עכשיו!".

יצאנו במהירות מבלי לסגור את הדלת... הלכנו ברחוב ללא הפסקה, ללא כתובת, פשוט הלכנו.

"די עצור, אני עייפה. מה אנחנו עושים?".

"מה זאת אומרת? את חושבת על זה ברצינות? אם זה תלוי בי, אין מצב!".

"קל לך להגיד, אתה לא הולך לסחוב את זה תשעה חודשים, נכון?".

"אבל אני הולך לסחוב אותך כל החיים! אז גם לי יש זכות לתת דעה בנושא. טוב, לא נריב. בואי נלך הביתה".

* * *

קבענו ללכת לרב גדול, שיפסוק לנו מה עושים. חיכינו בתור הארוך בבית הרב. אשתי לא דיברה. ניסיתי לעורר אותה: "אולי תשתי משהו? קפה?".

"תודה, מה שאני הכי רוצה עכשיו זה... נס, שניים סוכר!".

נכנסו מבולבלים לרב, חששנו מתשובות גורליות וחותכות.

"כן, מה העניין?", שאל הרב בנחמדות ובלבביות מפתיעה.

"הרופאים אומרים לנו לעשות הפלה!".

"ומה הבעיה?", שאל הרב?

"הם אומרים שהעובר 'מפלצת', שיש לו מום קשה, וצריך להפיל...".

"מה זאת אומרת?", שאל הרב, "למה להפיל? זה הילד של הקדוש ברוך הוא!". באותו רגע המחשבה שלנו התהפכה ב-360 מעלות. רגע, זה הילד של ה'! הוא צודק, אין פה שאלה! אנחנו ממשיכים עד הסוף!

* * *

החודשים שעברנו, היו חודשים של הכרת ה' מחדש. פשוט לחזור בתשובה! שיעור באמונה! בדיעבד הבנו, לא שלא היינו ברמה גבוהה של בטחון בה'. אפילו לא היינו קרובים. ברוך ה', השתדרגנו.

זה היה אחר הצהרים, אשתי הרגישה משהו לא מובן... זו היתה ירידת מים. כעבור כמה זמן הצירים הגיעו... מיד צלצול למונית, אנחנו בדרך לבית החולים.

בנסיעה אני מסתכל על אשתי: "תקשיבי, לא משנה מה קורה, את צדיקה ואנחנו נעבור את זה...

המונית עצרה, ואנחנו נכנסים לבית חולים, אשתי נכנסת ישר לחדר הלידה. אין לי אומץ להיכנס, אז אני נשאר בחוץ. אחרי כמה זמן של המתנה מורטת עצבים יוצא רופא. "יש איזו בעיה, אנחנו נצטרך לעשות ניתוח".

אני כבר לא עומד בזה. אני יוצא בריצה מבית החולים לכיוון הים... וצועק: "אאאאבאאאא!". חוץ מזה אין לי מה להגיד פשוט בוהה בים ובוכה...

פתאום צלצול, אני לא מצליח ללחוץ על הכפתור מרוב לחץ... זו אשתי.

"הלו?", קול חלוש של אשתי נשמע.

"אתה יודע מה אני הכי רוצה עכשיו? נס! שניים סוכר!...".

בעלי היקר, היה לנו נס! אתה יודע למה ראו ארבע רגליים? נולדו לנו שני בנים! ממש מתוקים, סוכר!".

 

השורה התחתונה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ"

חינוך ילדים. כמה זה קשה. אנחנו משקיעים ומשקיעים ורק שוקעים ושוקעים. "חיימק'ה, תסדר את החדר!", "מושיקו תרד מהארון! איך הגעת לשם?".

ילדים בבית זה ממש גן חיות. אבל מה אנחנו מתפלאים? הרי כל היום מלמדים אותם: הוי עז כנמר, קל כנשר, גיבור כארי... לא פלא שהם מתנהגים כמו חיות. אבל הם בסך הכל ילדים. לא צריך לקחת את זה כל כך קשה. פשוט צריך לתת להם הרבה חום ואהבה, שלפחות לא יתנהגו כמו חיות פרא. אלא כמו חיות בית.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים