כשהרב הלך בכבודו ובעצמו להשיב אבדה לשומר היער

"והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו" (דברים כ"ב, ב')

סיפרה הרבנית ליפשה פיינשטיין, בתו של מרן הגאב"ד דבריסק זצ"ל:

"ליד העיר בריסק היה יער גדול, ופעם כאשר הייתי בגיל שש שנים לערך, עברתי ביער ומצאתי על הארץ פטיש גדול. התבוננתי בכל צדדיו וראיתי שאין בו סימנים. כיוון שמרבית התושבים בעיר בריסק היו גויים, החלטתי ליטול את הפטיש לעצמי".

הרבנית ליפשה מספרת שכאשר שבה לביתה ראה אביה, מרן הגאב"ד דבריסק זצ"ל, את הפטיש בידיה. אף הוא התבונן בו, ואחר כך אמר שהפטיש משתייך מן הסתם לשומר היושב ב'בודקה' בקצה השני של היער.

נטל מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל את בתו הקטנה והחל לעשות את דרכו ביער כדי למצוא את השומר ולהחזיר לו את האבידה.

עשרים דקות ארכה הדרך בצידה האחד, עד שהגיעו האב ובתו אל ביקתת השומר. "אבא שאל את השומר האם אבד לו חפץ כלשהו, וזה השיב לו על אתר שאכן אבד לו פטיש"!... סיפרה הרבנית. הרב מבריסק הראה לו את הפטיש והשומר אישר בו-במקום שהמדובר בפטישו האישי.

כל כך התפעל הגוי מהרב, ומהמאמצים שהשקיע כדי להשיב לו את הפטיש, שלא נחה דעתו עד שקד אפיים ארצה לפני מרן זצ"ל ואמר 'ברוך אלוקיהם של אלה'".

עשרים דקות הלוך, ועוד עשרים דקות חזור, ובזמן זה הרי היה אפשר לכתוב עוד 'שטיקל' ברמב"ם או ללמוד עוד כמה דפים. למרות זאת ראה הרב זצ"ל חשיבות רבה בחינוך בתו להשבת אבידה, ובכך הביא לקידוש שם שמים גדול בעיני הבריות.

כי זה כל ייעודנו בחיים עלי אדמות. לקדש את שמו יתברך.

יקבל כל אחד על עצמו להתנהג עם הבריות באופן שיקדש את שמו של מלך מלכי המלכים, ויוכיח להמון העם איזה אושר עצום טמון בהתדבקות בדרכיו ובמידותיו.

מתוך סדרת הספרים "טובך יביעו", מאת משה מיכאל צורן