איה קרמרמן
איה קרמרמן נפרדת מאביה ז"ל: "אני צריכה לבקש ממך סליחה"
"השבוע ציינתי 35 שנות געגוע. געגוע אליך, לחוסר שלך, למשמעות של מה שאתה בשבילי, ומה שהיית אמור להיות"
- איה קרמרמן / בשבע
- כ"ו חשון התשע"ז
אבא. אבא שלי. לא זה של כולם, לא מלך מלכי המלכים. אבא יוסקה, עם החיוך והשיניים הגדולות. זה שתמיד הייתה לו מטפחת בד מקופלת בכיס האחורי.
זה שהאכיל אותי כל בוקר אשכולית, שהמיץ שלה השפריץ לעיניים. זה שאני זוכרת את ההרגשה של לשבת על הרגל האיתנה שלו ולאכול דג בערב שבת. זה שהיה מכתת רגליים בחנויות צעצועים בציריך בשביל למצוא לנו שמלות לברביות. זה שיש לי את האף שלו, את השיניים, את הסנטר. אבא. הכי פשוט. אבא.
35 שנה לא נפגשנו. ואם לומר את האמת, לא באמת הכרנו. ולמרות זאת, אתה חלק ניכר בחיי. כשאני חושבת אם לכתוב לך או לכתוב עליך, הילדה שהיא אני, בת החמש, זו שפגשה אותך בפעם האחרונה, צפה ועולה מתוכי. אבל אבא, כבר יש לי ילדה בת חמש משלי. כמה היא מזכירה אותי בגילה, בהצגות שהיא עושה, בדיבור. כמה כואב לי שזה הגיל שכבר נפרדו דרכנו, אני ואתה. היא שאלה אותי השבוע: "אבא שלך שהייתה לו אזכרה השבוע, הוא עדיין סבא שלנו, נכון? יששש!" כמה היית נהנה ממנה.
השבוע ציינתי 35 שנות געגוע. געגוע אליך, לחוסר שלך, למשמעות של מה שאתה בשבילי, ומה שהיית אמור להיות. 35 שנה מהלילה הארור ששינה את החיים בבית. 35 שנה מאותו התקף לב מיותר. אם הדברים היו קורים היום, לא הייתי מרפה ממך. הייתי חופרת לך שתרזה, שתאכל בריא, שתפסיק לעשן, שתשמור על עצמך, שתיבדק. בשבילך, בשבילי, בשביל אמא ומלייקה, בשביל זיו ועמית שלא זכו לפגוש אותך, אבל חיים אותך איתנו. ובשביל הנכדים המופלאים שלך.
השבוע אני מרגישה אותך קרוב. קיבלתי ממך ד"ש. פגשתי את יהודית ומומו, שהיו קרובים אליך. הם התרגשו כשנפגשנו. החוויות שלהם איתך זרמו בשטף. בעיניים נוצצות הם סיפרו לי סיפורים אודותיך, והעיניים שלי נצצו יחד איתם, מכאב. כי הם הכירו אותך טוב ממה שאני הכרתי. בכל פעם שמישהו משתף בזיכרונותיו ממך, דבר שאצלי כמעט לא קיים, ההחמצה צובטת מחדש, מכאיבה ושורטת. הם סיפרו לי כמה התרגשת כשמבצע החילוץ באנטבה הצליח. הזמנת את כולם לסוף שבוע בטבריה. חייכתי, והלב בכה מבפנים. אולי יום אחד אצליח להתנתק מתפקיד הילדה ואוכל לשמוע סיפורים על איזה איש היית, ולא רק על איזה אבא הפסדתי.
המשך יבוא
אני צריכה לבקש ממך סליחה אבא. סליחה ש‑35 שנה אני מאשימה אותך בחסרונות שלי, בפחדים שלי, בחרדות שלי. למה אני כזו? בגלל שאבא שלי נפטר והנשימה שלי השתתקה יחד איתו. כל המינוסים שלי יושבים עליך בול. כאילו בחרת ליפול על הרצפה באמצע מסיבה. יש ימים שאני בריאה, נטולת שריטה בראשיתית. ויש ימים שהפצע מתחת לגלד מגרד לי ומזכיר לי את קיומו ואת כאבו, כאבי. אולי הגיע הזמן לקלף את הגלד הזה ממני. רק שהפכנו לאחד, אני והוא. 35 שנה, והגיע הזמן שאפסיק לקטרג, שאשחרר אותך כמו בלון הליום מעלה מעלה לשמיים. שתוכל להיכנס להיכלות שמגיע לך להיכנס אליהם.
ובעיקר, אבא, אני צריכה להגיד לך תודה. פרט לתודה הפשוטה שנתת לי חיים, תודה שבזכותך התעוררה הנשמה שלי. היום אני יודעת לומר שזו הנשמה שלי שניחמה את הילדה בת החמש, שהאדמה נשמטה מתחת לרגליה. היא זו שאמרה לה: יש המשכיות. האדמה הקרה והאבן השחורה האיומה הזאת, זה לא הסוף. וזה שאת לא רואה את אבא שלך, לא אומר שהוא לא מביט בך מלמעלה. תודה, אבא, על כל השנים שהקשבת לדיבורים שלי, תודה שגילית לי שאל אבא שבשמיים מדברים, גם אם נדמה שהוא לא עונה...
אז אבא, אני מקווה שאתה מרוצה ממה שאתה רואה. שאני משמחת אותך, עושה אותך גאה. תודה אבא, על שהתחתנת עם אמא, על הילדים שלי המופלאים, על זיו שהוא הכותל שהיה חסר לי, על האמונה. מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהערת לי את נשמתי, שמאירה לי את הדרך, שבזכותה אני מאושרת.
לעילוי נשמת אבי, יוסף בן שאול וסימה ז"ל לבית קרמרמן, חבר כנסת, ממקימי תנועת חירות, איש עסקים ואבא. מחכה, באמונה שלמה, בכיליון עיניים, ליום שבו משיח צדקנו יעיר אותך, ותחזור לחיי.
סלט סלק ורימון
לפעמים כל מה שצריך זה לחשוב מחוץ לקופסה, לשלב טעמים שנראים לא מתאימים אבל נותנים זריקת עידוד לירקות. כשטעמתי את הסלט אצל חברים הופתעתי.
החומרים הדרושים:
גרגירים מרימון גדול
2 סלקים חיים חתוכים לקוביות קטנות
1/2 כוס כוסברה קצוצה
נבטי חמנייה
מלח
מיץ מלימון עסיסי
שומשום לקישוט
שמן זית
אופציות לשינויים או שדרוגים: 1 כוס קינואה מוכנה/ חצי פלפל ירוק חריף קצוץ דק/ מקל סלרי קצוץ/ בצל ירוק קצוץ
אופן ההכנה:
* מערבבים את כל הרכיבים ומתבלים. לבריאות.
פורסם בעיתון "בשבע".