"לא שישה אבקש, רק שניים לתרופה. את בנימין ואת יוסף, וקץ לה – לחרפה..."

מאמע רחל

את ואני.

כל כך דומות

במסע האימתני.

שתינו סובלות,

עניות מרודות,

שתינו לבד –

על אם הדרך עומדות...

מאמע רחל

את – זו אני.

לאחותי נתתי,

את כל הסימנים.

נישאה היא לפניי,

ילדיה – ילדיי.

ושבע שנים נוספות לחכות,

יהא זה קשה בוודאי.

מאמע רחל

את ואני.

שתינו חולמות,

להרות עם בנים.

שתינו נושאות

תפילותינו דומם.

שתינו רואות,

ישועות – רק אי שם...

עוד בן ללאה,

מזל טוב, שמחה.

אך מה יהא עלינו,

והיכן ההבטחה?

ועוד שנה עוברת,

ביעף, ללא קול.

ועוד רחם מעוברת

מקבלת את הכל.

ועוד אישה חוזרת

האוהל, אל ביתה.

ואיש שם מחכה,

שאוהב לו רק אותה.

מאמע רחל

את – זו אני.

ואין לי פת לתת לך,

כי ריק הוא מעוני.

ואין לי לו מילה

לנחם את לב האם.

הנושאת תפילה,

לא-ל המרחם.

אין לי מה לתת לך, ולא לו ולעצמי

צועדת לי בחושך, אל הריק הקיומי.

צועדת עד אלייך, ונאלמת מול יופייך

כה גדולים הם מעשייך, כה זכה היא נשמתך.

מאמע רחל תזעקי,

מהבטן, מהלב.

כי הגלות מרה היא,

ואין עוד שכם לכאב.

הלא כמוך גם אני,

מתהלכת רעבה

וזועקת לבנים,

ורוצה קצת אהבה.

מאמע רחל, תזעקי.

כי עשיתי כבר הכל,

במסירת נפש –

צעדתי. בלי לשאול...

את העצבות הטבעתי

בים של המתנה.

ולרגע לא שכחתי,

שזה בשביל האמונה.

מאמע רחל, תבקשי.

כי הזמן זוחל לאט,

במבטך החרישי,

הזכיריני אך מעט.

לא שישה אבקש,

רק שניים לתרופה.

את בנימין ואת יוסף,

וקץ לה – לחרפה...