"כל איש אשר בו מום" (ויקרא, כ"א כ"א)

אחת הידיעות שצריך לשננה במוחנו ללא הרף היא שהאדם לא בטוח כלל במה שיש לו. אין כל ראייה שאם ברגע זה יש לך כל-טוב, שגם ברגע הבא זה יישאר אצלך.

כשהייתי מאושפז ל"ע בבית חולים, שכב לצידי קצין בצה"ל שמירר בבכי תמרורים, על כי עד היום היו לו שתי רגליים, ועכשיו - בעקבות תאונת אימונים בצבא - ניכרתה רגלו האחת. הלה לא היה מסוגל לקבל את הגזירה הנוראה שניתכה עליו וביכה את מר גורלו ושאל אותי במה וכיצד אפשר להתעודד.

ומה באמת אפשר להשיב לחייל שעדיין אינו שומר תורה ומצוות? אמרתי לו שגם מי שיש לו רק רגל אחת, ואינו יכול כבר לרוץ כאוות נפשו, קיימת בפניו אפשרות להגיע למצב שאלפים ורבבות ירוצו אחריו לשמוע את דברי תורתו ולהתבשם מהם, כמו שהיה עם שמעיה ואבטליון, כמבואר בגמרא (יומא, דף ע"א עמוד ב') שהעם עזב את הכהן הגדול כשיצא מבית המקדש ללא פגע ונהו אחריהם.

"התחזק בתורתנו, תורת ישראל, לְמד אותה כדבעי, ואולי יעזור לך הקב"ה שתזכה שעוד ירוצו אחריך לשמוע את שיעוריך"...

והנה, כשהאלוקים נוטל מהאדם עין אחת, מתחזקת כנגדה העין השניה, וכוח הראייה שלה מתעלה. זו היתה הסיבה שהמשכתי לעודדו בכך שיתפלל לה' שנטל ממנו רגל אחת שישיב לו בחיזוק השֵכל, בכשרונות ובחיזוק הלב הטהור, וכשיתעלו המוח והלב תקבל חזרה את מה שה' נטל ממך. לקחו ממך רגל וישיבו לך בגדלות בתורה.

למרות שכאמור לא שמר עדיין הקצין על תורה ומצוות, פעלו הדברים כהוגן על ליבו.

"מי אמר שלא היית צריך לפגוש אותו"?

כשהייתי מאושפז בבית החולים שמעתי לפתע במערכת הכריזה שמבקשים ממני להגיע לאולם הכניסה, שם ממתין אורח המעוניין להחליף איתי כמה מילים. אותו אדם מכהן כיום כשר בממשלה וידוע כאחד משונאי הדת הגדולים ביותר וכמי שנילחם בכל דבר שבקדושה.

למשמע ההודעה החלטתי להטמין את עצמי באחד החדרים על מנת שלא להיפגש עימו. ידעתי שאם אראנו פנים אל פנים אצטרך לומר לו את הפסוק (מלכים א', פרק י"ח פסוק י"ח) "האתה זה עֹכר ישראל". כיוון שלא רציתי לעשות זאת, התחבאתי, עד שהלה עזב את שטח בית החולים.

כשהגעתי אחר כך לבית מרן הגרי"ש אלישיב וסיפרתי לו את המעשה, הגיב: "מי אמר לך שלא היית צריך לפגוש אותו, ומי אומר שהיית צריך להשמיע באוזניו את הפסוק הנ"ל"?