משל מה'נועם אלימלך': היכן השכינה מבקשת את מנוחתה?

משל נהדר מהרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק, כפי שמובא בספר 'פאר לישרים':

"שמעתי פעם משל נפלא מהרב המגיד הגדול ממזריטש: מדוע אנו רואים כעת, בהיותינו בגלות המרה, שיש בני אדם הזוכים לרוח הקודש יותר מאשר בימי הנביאים, אז היו זקוקים להכנה רבה ולהתבודדות כדי לזכות לדרגה נפלאה של נבואה? 

משל למה הדבר דומה?

למלך אדיר ונערץ שישב בארמון מלכותו בעיר הבירה. ארמונו היה מקום פאר והדר - מיטות מוצעות, טרקלינים מפוארים וכל מה שחפץ לבו, היה לו בארמונו. באחד הימים הגיע איש פשוט מאוהביו של המלך וביקשו להזמינו לסעודה מפוארת שהכין לו בביתו. סירב המלך, שהרי הדבר נחשב לו לביזיון לצאת מהארמון המפואר, וללכת לבית אחד מפשוטי העם – על אף הסעודה המפוארת שהכין אהובו. 

שונה הדבר כשהמלך נמצא בדרך ארוכה, והשמש נוטה לשקוע וברצונו ללון ולנוח כדי לאגור כח להמשך מסעו; בוודאי שהמלך לא יברר לו מקום מפואר, וגם אם ימצא אכסניא פשוטה, נקיה ומסודרת, בה יוכל להניח את ראשו, – יסכים המלך לבלות בה את הלילה...

כן הדבר גם בנמשל:

בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה השכינה שורה בו, ומשם יצאה אורה לכל העולם.

משום כך, כדי לזכות ברוח הקודש ובנבואה, היה צורך בעבודה וביגיעה רבה. גם זאת רק בזמנים מיוחדים, כמו ימי שמחת בית השואבה – שאז היו שואבים מלוא חופניים רוח הקודש ונבואה. אך עתה, עם ישראל שרוי בגלות הנוראה והשכינה מתגוללת בעפר, והשכינה מחפשת אחר מקום מנוחה, הרי גם כשתמצא אכסניה פשוטה, אך נקיה מעבירות ומחטאים – שם תקבע את דירתה".