"ילדיי הפכו לתלמידי חכמים בזכות הדמעות של ראש הישיבה"

בספר 'דובב שפתיים' מובאים מעט מהנהגותיו בקודש של רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל.

1. ביום ט"ז בתמוז תשכ"ח, סיימו בני הישיבה את לימוד מסכת 'קידושין'. אמנם מותר לערוך סעודת סיום מסכת ולאכול בה בשר אף בתשעת הימים, אולם ראש הישיבה רבי מיכל יהודה הורה להזדרז ולערוך את ה'סיום' לפני השקיעה של ימי בין המצרים. לתלמידיו הסביר כי "בימי בין המצרים צריכים להתחנך שאלו הם ימי אבלות, ולא להסיח דעת אפילו אם זו שמחה של מצוה, כשאפשר לעשותה קודם לכן!"

תלמידיו של רבי מיכל יהודה מספרים כי "מה מפליא היה המחזה, אשר במשך מסיבת הסיום, היה רבינו שש ושמח עם תלמידיו בשמחת התורה. כהוראתו, סיימו את הסעודה מבעוד יום. ועם שקיעת החמה התחלפה באחת ארשת פניו השמחה של רבינו במבע של עצבות, כשתוגה נסוכה על פניו, כמי שמתו מוטל לפניו".

2. חורבן הבית היה לדבר מוחשי לנגד עיניו – בעיקר בימי בין המצרים, וביותר בשבוע שחל בו תשעה באב. תלמיד הישיבה שהתבקש פעם לחזור על תוכן שיחת רבינו באותם הימים, השיב: "דבר אחד אני זוכר, שרבי מיכל יהודה בכה ובכה ללא הפוגה…".

3. בערוב ימיו של מרן רבי מיכל יהודה, היה מתפלל בתשעה באב תפילת מנחה בישיבת פוניבז', והיה עולה ל'מפטיר'. מרוב חולשה, צער ואבלות היה צבע פניו של ראש הישיבה חיוור כסיד, וכשהיה מברך את ברכות ההפטרה, היו רגשותיו עולים על גדות לבו ההומה, והיה משתנק בבכי בברכו: "ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו".

4. אחד מתלמידיו של רבי מיכל יהודה הפך ברבות הימים לאיש מסחר בעל עסקים מסועפים. בניו וחתניו של אותו אדם הם בני תורה ותלמידי חכמים מופלגים, והוא זכה להקים ולהחזיק מסגרת משפחתית ספוגה באהבת תורה ללא מיצרים.

כאשר נשאל איך זכה לזכות גדולה כזו, השיב: "בצעירותי, למדתי אצל רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ופעם בעת שיעור הלכה שנמסר על ידו לאחר תפילת שחרית, בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, לימד את ההלכה שבראש שולחן ערוך אורח חיים: 'ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש' פרץ לפתע בבכי.

"אותו בכי", אמר איש העסקים, "מהדהד באזניי מאז כל הימים, ומכח השפעה זו החזקתי את עצמי ובני ביתי קשורים לתורה באווירה זכה של אהבת תורה ויראת שמים".