איך שורדים ארבעים שנה ללא מקווה - וללא ילדים? סיפור מדהים של מסירות נפש

סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: יום אחד הופיעה אישה בוכייה במשרדי החברה קדישא. בעלה נפטר, והיא מבקשת לסדר את קבורתו.

לאחר שווידאו את יהדותו של הנפטר, והאלמנה הטריה מילאה את הטפסים הנדרשים, נקבעו סדרי ההלוויה, הטהרה ומקום הקבורה. במענה לשאלת הקדיש התברר כי מדובר בזוג ערירי, עולים חדשים מרוסיה חסרי משפחה ומכרים. מלבד האלמנה הבוכייה ואנשי החברה קדישא, לא היו משתתפים נוספים בלוויה.

כאשר הורידו את הגופה לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: "האם לא נוהגים לומר בזמן הקבורה כמה מלים הספד על הנפטר?".

"את צודקת" ענו לה, "אבל איננו מכירים את הנפטר, לכן אין מי שיאמר כמה מלים להספד". "אם כך", אמרה, "אשא אני דברים לכבודו, ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה".

פתחה האלמנה וסיפרה: "הרשל, הרשל, אתה עולה עכשיו לבית דין של מעלה. ודאי יש בלבך חשש שמא יתבעו אותך על כך שלא השארת אחריך ילדים. על כן אני אומרת לך שאינך צריך לחשוש כלל. הרי הנך יודע שבמשך ארבעים שנות שהותנו ברוסיה לא הייתה לנו אפשרות להגיע למקווה טהרה, וכאשר הגענו לארץ הייתי כבר מבוגרת. לכן אל תדאג, לא יתבעו אותך בבית דין של מעלה".

אנשי החברה קדישא עמדו בהתרגשות לומר קדיש, אחרי דברי ההספד על צדיק גמור שזכה למסור את נפשו על מצות הטהרה.
 
(נלקח מהספר "טהרת יוסף", ע"פ פסקי הראשל"צ הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל)

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, מייל mit@htv.co.il