מדוע התעלף רבי עקיבא אייגר?

ואם דיברנו על חן ועל ענווה, הנה סיפור מופלא על ענוותם של ענקי-ארץ.
פעם התארחו הגאונים רבי עקיבא אייגר ובעל ה'חוות דעת' מליסא בעיר אחת והתפללו יחדיו. והנה, בהגיע הבעל-קורא ל'שלישי', קראו לרבי עקיבא אייגר לעלות לתורה וממש באותו רגע נשמעה חבטה בבית המדרש.
מה מאוד נירעשו המתפללים לראות את רבי עקיבא אייגר נופל ארצה מתעלף. כמה מהנוכחים מיהרו אל הגאון כדי לעוררו מעלפונו, אך ה'חוות דעת' אמר להם שיתנו לו לגשת אל המתעלף כי רק הוא, ה'חוות דעת', יודע את הסיבה להתעלפותו.
ניגש הגאון מליסא אל רעו ועמיתו ולחש באוזנו כדברים הללו: "האם העלית בדעתך שנתנו לך 'שלישי' בגלל שאתה יותר חשוב ממני? לא ולא. הסיבה לכך נעוצה רק בעובדה שאתה רבה של העיר פוזן, שהיא יותר גדולה מעירי, ליסא, ומתגוררים בה הרבה יותר תושבים מאשר בעיר בה אני מכהן כרב"...
רק שמע הגר"ע אייגר כך, והתעורר מעלפונו. הרב הוסיף שנידמה לו ששמע מגיסו, הגר"ח קנייבסקי, שכאשר סיפרו הדבר למרן החזו"א זצ"ל אמר שלא שמע את הסיפור ההוא ולא מכירו, אך אינו מתפלא על כך שרבי עקיבא אייגר התעלף, שהרי משנה מפורשת היא במסכת אבות (פרק ו' משנה א'): 'ומלבשתו ענוה ויראת השם'.
זו היתה הנהגתם של גדולי הדורות בעם ישראל. ענווה עד אין קץ, ענווה שמקורה ביראת השם טהורה. עד כדי כך שרבי עקיבא אייגר הזדעזע מעצם העובדה שהציבור מחשיב אותו יותר מה'חוות דעת' וזעזוע זה גרם לו להתעלף.
מבהיל.