"גם אני שוהה כאן זמן רב, ואף אחד לא ציווה עלי ללכת"

"יקח נא מעט מים" (י"ח ד')
 
מצוות גמילות חסדים, עד היכן?
יהודי חרדי, מבכירי העסקנים, מתגורר באנגליה. מעשי החסד שלו ידועים ומפורסמים בכל רחבי תבל. עשרות "משולחים" אוכלים דרך קבע על שלחנו, ובאכסנייתו אפשר למצוא דרך קבע אביונים ונידכאים, קשי יום ומרי נפש, המוצאים אצלו רגע-של-רוגע.
מנהג קבוע יש לו, לאותו יהודי צדיק. הוא איננו יושב אף פעם בראש השלחן. גם בארוחה אליה מוזמנים עשרות אנשים, הוא יושב בין כולם, כאחד האדם.
פעם, ישב לידו אחד ה"משולחים" שלא הכיר את בעל הבית, ושאלו לאמר: "יש לך מושג כמה זמן אפשר לשהות באכסניה זאת"? הנשאל היה כאמור בעל הבית עצמו, אלא שהשואל לא הכירו.
מתשובתו של בעל הבית אפשר היה לראות באיזו מידה מפעפעת בו מצוות החסד. "תראה, אמר לו הנשאל, גם אני שוהה במקום הזה כבר מספר שנים, ואף אחד עוד לא זרק אותי... אז מן הסתם אין בעיות..."
יהודי שכזה, המתמסר לחסד באופן כה מופלג, התברך לא רק בעשיית חסד לשמו, אלא גם באמונה טהורה בבורא עולם. מאמין הוא בכל לבו, שהכסף שבידיו אינו שלו אלא ריבון כל העולמים הפקיד אצלו את אוצרותיו כדי שישמור עליהם. האם פקיד בבנק המוסר ללקוח כסף מחשבונו ייחשב לאיש חסד בגלל שהלקוח ניכנס לסניף הבנק ללא אגורה ויצא משם עם כל הסכום שביקש?!
רק אדם שחי בהרגשה זו, ובאמונה טבעית ופשוטה שאין הוא בעלים על כספו, מסוגל לעסוק בגמילות חסד לשמה, לשם מי שציווה עליה. יודע ומאמין הוא שאם יתן לשני, לא יחסר ממנו מאום.