רוצה, אבל לא יכול: מתי כדאי להודות שכרגע אי אפשר?

הוא הביט בי במבט חד. "אני חייב את השינוי! אני כבר לא מסוגל עם הזמן הבורח לי בין הידיים. אני רוצה ללמוד כשמונה שעות ביום. רוצה, אבל זה לא יוצא. זה מתסכל אותי מאוד! אני מרגיש אפס".

כן, מילים כדורבנות. ניכר עליו שהוא באמת מגיע עם תסכול עמוק.

"אלי, אתה כל כך רוצה. רואים. היכן זה נתקע? לפעמים אתה כן מצליח ללמוד שמונה שעות ביום?" שאלתי.

הוא העווה את פרצופו, כאילו נוזף בעצמו. "כן, לפעמים אני מצליח, לפעמים אני לומד שמונה שעות, אבל לאחר כמה ימים אני נשבר, זה לא מחזיק מים".

"מבין" אמרתי, "זה מאוד חשוב לך להצליח, נכון? מדוע?"

"כי בלי זה, אני מרגיש אפס, בעיניי אם לא יצא ממני תלמיד חכם גדול, אני לא שווה".

"יפה", אמרתי, "אך האם לדעתך במקום שלך היום, אתה אכן מסוגל לכך? מסוגל להתמיד כך לטווח רחוק? אני אכן מקווה ומאמין שאתה יכול, וזו שאיפה יפה, אך בוא נראה, היום, זה יתכן?"

"אחחח", איזו אנחה. אני מבין אותו, את המצוקה שלו. חשוב לי להציף בפניו את הדברים, אז נוכל לבנות אסטרטגיה טובה לכבוש את היעד הנכסף. אנשים רוצים לכבוש יעדים, אך ללא אסטרטגיה נכונה, הם יכשלו, למרות שהם באמת יכולים!

"משהו כאן לא ברור לי" הוא אמר, "מצד אחד, אני נכשל בהשגת היעד, פעם אחר פעם. אך מצד שני, אני מאמין בכל ליבי שאני כן יכול, ואני מוכן לעשות הכל בשביל זה".

הפסקה. ושוב ממשיך בחיוך שובב, שהצליח לשלוף, "אפילו להגיע אליך..." .

"תודה" אמרתי, "באמת אומץ!... וברצינות, אני באמת חושב שזה אומר משהו על כוח הרצון שבך. אומר לך את דעתי מה קורה כאן. שים לב לנתונים שהצגת: הרצון שלך להשיג את היעד חזק ברמות כאלה, שללא שתלמד שמונה שעות, אתה מרגיש אפס! התחושה של, 'לא לכבוש את היעד הזה', היא תחושה קשה ביותר מבחינתך! ועוד אתה אומר, שאתה כן יכול. אתה מאמין ביכולת".

"ואז" המשכתי, "קורה דבר כזה: אתה כל כך לא יכול לשאת את התחושה הקשה ש'אני אפס', ואז, אתה מבטיח לעצמך, שאוטוטו, אני נהיה כזה תלמיד חכם! הדמיון הזה מרגיע אותך. פתאום אתה מרגיש שווה. עד כאן, מה דעתך על הדברים?"

"מממ, יכול להיות, כשאני חושב על הדברים, יש בזה משהו"?

"טוב, עכשיו שים לב למעגל הקסמים השלילי שיש כאן: אני לא יכול לשאת את תחושת ה'אני אפס', לכן אני מבטיח לעצמי שאני כן יכול, ולכן אני לא אפס. אבל האמת היא, שכרגע, אינך יכול, ואז יש מתח גדול מדי, בין הרצוי למצוי. כתוצאה מכך, אתה נכשל, כי אינך יכול לשאת את המתח הגדול. ואז שוב אתה מרגיש אפס, ושוב מתחיל התהליך מחדש... אלו החיים שלך היום. מה דעתך?"

"כן", ענה בעצב. "נמאס לי כבר! אז מה עושים?".

הרשו לי לעצור כאן את הסיפור של אלי, ולהמשיכו בחלק הבא. כך תשומת הלב שלנו תתמקד, הן בבעיה, והן בפתרון שבחלק הבא. 

תיכף אשוב...

חגי צדוק, יועץ נישואין ופסיכותרפיה: chagaizadok@gmail.com