שירה כהן / כמו השמש במסלולה

עכשיו, מול השמש היוקדת

אחרי הדרך הגדולה, 

האור נדלק. ואני רוקדת, 

לצלילי המנגינה. 

ותו חדש לפתע מתגנב לו, 

מתחת לשולחן.

ופתאום אני נוגעת בירח, 

ופתאום אני נושקת לענן. 

והתנועות מתלפפות 

על גזע השמחה, 

ושוחקות המחלפות, 

בשמש. מול אורך. 

והתפילה גם היא, 

מחוללת על רצפה. 

מילים קופצניות, 

מכבות בי את השריפה. 

צילום: שאטרסטוק

עכשיו, מול השמש, 

רק אתה ואני. 

הן תראה בי כל נמש

כי שקוף הוא מעוני. 

פרושה אני לפניך

לרגע - בלי לומר. 

והתנועות שוקטות אט-אט, 

מלטפות את הלב הנשבר. 

עכשיו, מול השמש היוקדת

אין עתיד ואין עבר. 

תוכל לראות בי רק את ההווה - 

בליל של כל מה שנשאר. 

עכשיו, מול השמש היוקדת, 

אחרי הדרך הגדולה. 

האור כבה. ואני יורדת, 

כמו השמש במסלולה...