לוותר על תעודת המסכנות: דבר תורה לפרשת וישלח

הכומר ניגש בארשת חשיבות למיטת החולה במחלקה הסופנית. הוא נעמד ליד המיטה ומתחיל לעודד אותו במילים מבטיחות. אך לתדהמת הכל החולה משתנק, מכחיל ומתחיל לפרפר. קמה מהומה, והחולה המונשם סימן שיביאו לו פתק ועט.

הוא שרבט על הנייר מילים ספורות וגווע במהירות. הכומר הבין שזו צוואת הנפטר ועליו לשמור את הקריאה להלוויה שתתקיים למחרת.

למחרת נאספו כולם לדברי הפרידה של הכומר, והפתק המקומט נשלף והוקרא בקול: "אתה דורך לי על צינור החמצן... "

* * *

צער גדול הוא לאדם שאמו מתה עליו. כי אמא, כך אומרים העולם, זו אמא... כוונתם: גם כאשר צאצאיה הינם מבוגרים, פטירתה מהווה צער גדול עבורם. אך דרך העולם שהמבוגרים מתים, והיתומים בני הארבעים פלוס – מצליחים בעזרת השם להתנחם.

לא כן הדבר כאשר נפטרת אשה בלידתה. היתום הקטן שהגיח זה עתה לעולם, יודע לרוב כל חייו סבל ומכאובים יותר מרבים אחרים ואף אין לו אם שתנחמנו בשעת צערו.

בספר "שבט שמעון" מפרש לפי הקדמה זו את תיאור התורה בפטירתה של רחל אמנו בלידת בנה הקטן: "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין". וכך הוא מפרש: "בן-אוני" – שהכל יצטערו בגינו ויתאוננו על אמו שנפטרה. "ואביו קרא לו בן-ימין", שיעקב הבטיח לעצמו ולסובבים שהוא יהיה לילד כאב וכאם יחד לבל יחסר לו דבר.

ואנו כמובן נדרשים לשאלה: לשם מה הודיעה לנו התורה לדורות עולם את שני השמות שנקראו לבנימין בלידתו?

את המעשה הבא נתבקשנו לטשטש. משום שהוא מעשה שהיה ופרטיו נתקבלו ממקור שני. אי לזאת, כל מי שסבור שיודע הוא במה מדובר, מן הסתם טועה בהשלכת המקרה יען כי הסיפור כולו שונה ללא הכר:

באחת מדירות המגורים באזור האוניברסיטה שכב גל במיטתו מיואש ומדוכא. אמו נפטרה עליו לפני מספר שנים, הוא התמודד עם העול הקשה – בהיותו הבכור במשפחה – בין לימודים, עבודה ודמות סמכותית נוספת בבית לאחיו הקטנים.

זה מכבר שם לב שלחבריו למרות היותם בוגרים ועצמאיים יש מי שדואג, עוזר ומסייע. משפחה תומכת ומוגנת. הוא חש בודד. המקרה ששבר אותו היה כאשר באחד מטקסי הסיום הביאו בני משפחה לכל הסטודנטים עוגות ושתייה מהבית ושתייה כאות הערכה ואהבה. אליו איש לא הגיע.

הוא נכנס למיטתו, התחפר בה, בקושי אכל ובקושי שתה ממה שחבריו המסורים הביאו לחדרו ושידלוהו לתחוב לפיו, ושמחת החיים אבדה לו.

הדפיקות הבטוחות בדלת באחד הבקרים, זמן בו כולם רכונים בכיתות הלימוד על חומרי למידה מורכבים, תפסו את גל מופתע. אל החדר נכנס איש שלא הכיר והציג את עצמו בשם רוני. רוני ניסה לברר ברגישות מה הבעיה, והאם ניתן לסייע לו. אבל גל דחה אותו מעליו והסביר שחבל על הזמן.

רוני שינה גישה: "המתן לי בבקשה, אני ניגש לחנות חומרי בניין ותיכף אשוב הנה עם שק גדול".   

"שק?!" תהה גל. "למה?"

"ראה", התיישב רוני והסביר בנחת, "אתה חש מסכן ובודד. ויש לך סיבה טובה לכך. אני מוכן לרכוש עבורך שק גדול, נסתובב יחד ברחובות, תספר לכולם כמה אתה מסכן ותכניס את הרחמים, המוצדקים מאין כמותם, לשק. אולי גם יכניסו לך כמה שקלים"...

פניו של גל להטו מבושה. ורוני המשיך בשלווה: "אתה יכול להרגיש המסכן הגדול בעולם בצדק, אבל לא תרוויח מזה כלום. אסוף את עצמך בידיים. וקח לעצמך פרויקט: כל מי שסובל כמוך – תעזור לו. אתה כבר מבין אותו ויכול להיות שם בשבילו".

שנה עברה. בדלת ביתו של רוני עמד הסטודנט עם אלבום תמונות ומסמכים. הוא הקים ארגון שתכליתו לעזור ליתומים ומעוטי יכולת. לרוני הוא רק אמר: "שלי ושלהם – שלך הוא..."

* * *

חשבתי לפרש על פי זה את הסיבה שסיפרה לנו התורה על שני השמות שניתנו לבנימין. רחל אמו קראה לו "בן-אוני", "בן צערי" (רש"י) – כולם יזדהו עם צערו, יצקצקו בלשונם ובנימין יהיה אומלל עם דיפלומה. יש לו סיבה טובה. אבל יעקב לא הסכים לזאת, הוא קרא לו "בן-ימין", הוא עודדו שאת החולשה שלו יגייס לטובת אחרים, כיתום – יעזור ליתומים ויהיה בבחינת ימין חזקה עבורם.

כל אחד מאיתנו יכול ברגעים קשים לבחור האם "לדרוך לעצמו על החמצן", או לעזור לאחרים שמתקשים לנשום בכוחות עצמם.