תחרות הסיפור הקצר

מעט מן האור

מחשבות תלושות ומוזרות? נסו לומר זאת לאותו בחור, שמנסה לקדם את עצמו בין הצללים. כן. אבחות האור הקלושות מקשות עד מאד להבחין בדמותו, ספק מדדה ספק מהלכת, כשהוא עושה את דרכו אל בית ראש הישיבה. מראהו פרוע מעט, ולא רק בשל הרוח. כביכול קשה עליו להישיר מבט אמיץ אל העולם. מועמד תשיעי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

| כ' תמוז התשע"ה |
אא

שעת לילה מאוחרת. שעה של שקט. רק רוח חרישית נושבת על פני הרחובות, מקרקשת מעט בגגוני הפיברגלס, מתדפקת בעדינות על החלונות, ולבסוף נטפלת לכמה עצים קשישים ומנענעת אותם בחיבה שאינה מתיימרת להעיר אותם מתרדמתם.

אינו דומה שקט של יום לשקט של לילה. יש בו משהו מן ההיעדר, שדווקא מתוכו מפכים חיים חדשים. גם הירח תורם את אורו החיוור לתחושת החידלון האופפת את היקום כמין שקט מסתורי שלפני הסערה.

מחשבות תלושות ומוזרות? נסו לומר זאת לאותו בחור, שמנסה לקדם את עצמו בין הצללים. כן. אבחות האור הקלושות מקשות עד מאד להבחין בדמותו, ספק מדדה ספק מהלכת, כשהוא עושה את דרכו אל בית ראש הישיבה.

והנה הוא קרב ובא. מראהו פרוע מעט, ולא רק בשל הרוח. שערותיו יורדות על מצחו וכמעט שמכסות את עיניו. כביכול קשה עליו להישיר מבט אמיץ אל העולם.

והוא לא יודע בדיוק עם איזה עולם עליו להתמודד. אותו עולם שעזב, שאולי הוא צריך לשלוח לעברו בעיטת פרידה אחרונה, או שמא העולם החדש שהוא כל כך נבוך לגביו? והרי כבר ניסה להושיט יד ולגעת, והנגיעה מענגת ומייסרת. להבה מחממת וצורבת. אין בו די כוח.

סור מרע? עשה טוב? שברי פסוקים עולים לפניו והוא מתלבט אם לנסות להיאחז בהם או שיהיה זה דמיון סרק. קשה עליו להרגיש את עצמו מקוטע. כמה רוצה היה להיות שלם, בטוח.

אבל העולם ההוא כבר נשבר ללא תקנה. האמת ברורה בהחלט. החזרה לעולם ההוא אינה דרך אלא בריחה, ויתור מראש על הכל.

והעולם החדש? העולם הזה עומד מולו, מאיר ומזמין, אבל הוא אינו מוצא את מקומו באותו עולם. רגל אחת בפנים, רגל אחת בחוץ. לא להיכנס ולא לצאת.

אוי כמה קשה המחיר.

אילו רק ידעתי - חולפת במוחו המחשבה.

וכי אז מה? האם יכולתי לשנות משהו?

לא. אולי רק הייתי מוכן יותר?

הבלים. אי אפשר להתכונן למהלך כזה, משום שאתה עצמך משתנה.

יש זמנים שהתשובות ברורות, ובכל זאת השאלות נשארות ללא מענה. אור הוא צריך. לא תשובות. מאלו יש לו למכביר. הוא יכול אפילו להשיב לאחרים, אבל לעצמו אין הוא יכול לעזור. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". התקדמת, הא? חיוך קטן נבלע בזווית פיו במהירות. הוא לא רוצה להרשות לעצמו להתבדח. הוא רוצה לחוש כל רגע של ייסורים. לחוש על בשרו כיצד הוא מתמרק.

אולי המחשבות המייסרות יביאו לו כפרה?

ואולי לא?

שוב הניד בראשו.

ושוב הוא מוצא את עצמו ממשש בחשש את זיפי הזקן שצימחו את עצמם לגודל מוזר. גם הם נלחמים בו. כאילו ביקשו לדחוק אותו לפינה שאין ממנה דרך חזרה. כבר כמה ימים שלא הביט בראי. מה יגידו קרובי המשפחה? מה תגיד אמא?

מהם איכפת לי? ומעצמי?

אבל מיהו עצמי? העצמי של עכשיו, העצמי של קודם?

איבדתי את עצמי.

אבל זו היתה הדרך היחידה למצוא את עצמי.

שוב אתה מתפלסף. הפילוסופיות הביאו אותי לכאן ועכשיו אני תקוע בהן.

* * *

והנה הוא כבר בפתח הדלת. ידו האחת מקישה בחולשה, בשמץ של היסוס, כאילו אין בו הזכות לתבוע מן הדלת שתיפתח. גופו מרעיד קמעה, אפשר בשל הקור ואפשר גם מסיבה נוספת.

והנה היא נפתחת. האור נזרק החוצה אל חדר המדרגות, ודמותו הרחימאית של ראש הישיבה ממלאת את החלל.

כן, זהו ראש הישיבה. הוא נראה שונה עכשיו. קצת יותר אישי אפילו ממה שהוא בישיבה.

מדהים כמה דרגות אפשר להיות באישי, זו לפנים מזו.

נזכר במאמר ששמע: ישנם מיליוני צבעים, אולם נפשו של האדם מתחלקת להרבה יותר גוונים. פעם חשב שזו אמרה חכמה. היום הוא יודע שזה רק גירוד סתמי של נפש האדם.

"באתי אל הרב... רציתי..."

וראש הישיבה אינו צריך יותר ממבט אחד, כדי לאבחן את הבחור ואת מחסורו האמיתי.

בתנועת יד רחבה הוא מזמין אותו להיכנס, וידו השנייה כבר מונחת על כתפו של התלמיד. כן, אמנם לא מכבר הגיע הלה לישיבה, אולם בהחלט ניתן לכנותו בתואר "תלמיד". מבקש תורה הוא.

ועל אתר מחליט ראש הישיבה, עוד בטרם הספיק זה לומר מילה, כי עדיף שלא לתת לו לדבר. וכי מדוע לקבֵּעַ את הלבטים, אם אפשר שלא יעלו כלל? - - -

וראש הישיבה אוחז בתלמידו, ומוביל אותו אל הסלון פנימה.

והנה נפתחת לה גמרא בעלת מימדים, התופסת לה כמעט את כל רוחב השולחן. שנים אוחזין בגמרא אחת. דפים כבדים נהפכים, והוא חושב לעצמו שלפעמים יש הזדמנויות שבהן כל פרט ופרט מקבל חשיבות. כמה תענוג לחיות בזמנים כאלה. לחיות חיים אמיתיים. חיים שבהם לכל דבר יש היגיון.

אילוסטרציה (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אבל אין זמן לחשוב כי הסוגיה כבר נפתחה. וכעת מדברים האמוראים, ורש"י, ותוספות. ויש גם גמרא לקמן. ומהרש"א ומהר"ם, ורשב"א ורמב"ם. וכסף משנה ומשנה למלך. מעשה אורג.

התריסים במרפסת סגורים, אך לא עד הסוף. ומשם, מהחרך הצר, מציץ לו חרמש דק, כמבקש להזכיר את נוכחותו, את זכאותו להאדיר את שמי תבל בשעה זו, וכמאמרו של ריש לקיש, איש הלילה לשעבר, לאחר ששב בתשובה והיה לאחד מענקי העם, במסכת עירובין: "לא איברי סהרא אלא לגירסא" - - -

אכן, יש בו משהו, בירח הלזה, בשלווה שהוא משרה סביבו, המצטרפת לתחושת הרוגע השקט של הלילה. ושמא זהו הזוך שבאוויר? ואולי זהו השקט מהמולת היום, שפותח את ליבו של האדם לחוש את נועם הסוגיה, את עדינותה, את זַכּותה?

יושבים הם ראש הישיבה ותלמידו אל השולחן, שוכחים עולם ומלואו, ולנים בעומקה של הלכה, מילי דנזיקין.

התחבטות כלשהיא, התרת הסבך, והנה התלמיד תוהה בחצי פה, וראש הישיבה צוהל כנגדו.

"היטבת לשאול", טופח ראש הישיבה במבט גאה על כתפו, "שהרי זו, זוהי ממש קושיית רבי עקיבא אייגר, הנה ראה בעצמך".

וסומק קל עובר על פני התלמיד. דוק של ביישנות מן ההישג, מהול בחומה המלהיב של התורה.

מחסומים של עיון ושל הבנה נשברים בזה אחר זה, והשכל נפתח והחוכמה זורמת בו בנקל, משל עברו עורקי המחשבה צנתור של ממש. שרירי המוח מתעמלים, מתנערים ומפרקים את החלודה שמעליהם.

הוא יכול להרגיש את המחשבות מטפסות במוחו, מסתדרות, מתארגנות זו על גב זו וזו לצד זו. יש שם חדרים, ארונות, עולמות שלמים.

זה פשוט תענוג. מדהים שמקבלים את זה בלי כסף.

איזו מחשבה מוזרה. אבל באמת הייתי צריך לשלם בשביל כזו שעה. אין הנאה גדולה מזו.

וראש הישיבה מתעמק, ומצחו נוטף אגלי זיעה, והוא מלא באנרגיה.

כאן בישיבה קוראים לזה חיוּת. אולי זו אנרגיית החיים האמיתיים.

מה יש בה, בתורה הזו, שהיא מחיה כל כך?

והדקות חולפות עוד ועוד אל שעון הנצח, וכבר חלפה לה שעה, ועוד דקות ועוד שעה, והסוגיה הגיעה אל מיצוי כלשהו. גם הלבנה כבר עשתה דרך ארוכה בשמי הליל.

* * * 

ומביט ראש הישיבה בפני תלמידו, והנה קרן עור פניו. מבט אחר לו. מבט של זוך, של עדינות, והעיניים - העיניים מוארות להם בדוק של רוחניות. כמעט וניתן לומר: של קדושה. ניצוץ של אדם חדש.

והיד הקשישה אוחזת בגמרא וסוגרת אותה בעדינות, ושתי ידיים נוגעות בכריכתה ושבות אל הפה לנשיקה של חיבה. איזה טעם מתוק בפה.

"ובכן..." - מציץ ראש הישיבה בחיוך אל תלמידו.

"ובכן, נפלא" - מחייך התלמיד, כולו מתמוגג מאושר, ורגליו קלות כאיילות, לשוב לחדרו הסמוך לישיבה.

והוא איננו יוצא לבד. הסוגיה יוצאת עימו, ספונה בכל רמ"ח איבריו. אין לך דבר הנמס ומתמזג בכל אברי האדם כאותה סוגיה של גמרא. ועם הסוגיה יש לו כוח. הרבה יותר כוח. הוא כבר לא צריך עזרה. הוא יכול לעזור לעצמו.

נו, וכי היה טעם לספר לראש הישיבה את סיבת בואו? וכי עתה הוא מעוניין להתייחס, אפילו, לטרטורי המוח הקודחים שהיו לו?

כעת הוא מרגיש את עצמו חזק. הרבה יותר חזק. יצר הרע פנים רבות לו, ואף חולשת הנפש וקושי ההתמודדות היא אחת מפניו של היצר. הפנימי והחיצוני.

והרי כבר אמרו חז"ל בקידושין, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.

תבלין שהופך את המר עצמו למתוק. פלאי פלאים.

ואם נשכיל ונתבונן בצעדיו הקלים של בחורנו, אפשר ונשים אל ליבנו שאין הוא הולך כי אם מרחף טפח וטפחיים מעל פני הקרקע. הולך הוא וספר תורה עימו. סוגיה בגמרא על לשונו, מהדהדת בקירות ליבו. לישנא קמא ואיכא דאמרי, רש"י ותוספות, הוי אמינא ומסקנא, רשב"א ומהרש"א. והקושיה, הקושיה של רבי עקיבא אייגר.

אוי כמה מתוק.

אילו היה מרשה לעצמו, היה משחרר את לשונו לומר שהוא חש ב'כיף' כפי שלא חש מעודו. אבל עתה הוא מאופק. הוא מעדיף לקרוא לתחושתו 'אושר'.

אשרי האיש...

עץ חיים היא למחזיקים בה. כמה קל לחיות. אבל צריך להחזיק. ולא לעזוב. ועץ לעץ מצטרף, והיה לבנין גדול.

בנין של תורה. בניין האישיות.

כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זו התשובה לשאלות שלא מוצאים להן מענה.

מישהו אמר לו שכאשר מתרוממים מעל הקרקע, לא נתקלים במהמורות ולא נופלים בבורות.

והוא מדלג לעבר החדר. הכל נראה יפה כל כך. והירח מחייך.

וגם הקירות, והסדקים. והמדרגות הישנות, שכבר נשאו את צעדיהן של אלפי בני תורה. גם הן מחייכות.

אל תצחיק. אבל החיוך כבר נתפס בפניו.

ואפילו הרוח נושבת פתאום אחרת, ורוחה מלהיב את לבבו.

מחר, הוא יודע, יהיה יום חדש.

חדש לגמרי.

דרגו את המאמר:

ממוצע 5 (72 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים