העיתונאי חנוך דאום על לימוד התורה: "האושר היה אמיתי"

קוראי הטור הקבוע של העיתונאי חנוך דאום, ב'ידיעות אחרונות' - הופתעו השבוע כשקראו בו הגיגים מעט שונים, ממה שהורגלו אליהם עד כה. בתחילה פתח דאום וסיפר על ימי נעוריו בהם שקד על לימוד התורה בישיבה הירושלמית, בהמשך נכנס לעובי הקורה ותיאר את התחושה שאפפה אותו ואת חבריו, משהגיע ליל שבועות. "איש לא הכריח אותנו ללמוד כל הלילה, איש לא ציווה עלינו להצטרף לתלמידי הישיבה הבוגרת שצעדו בחמש לפנות בוקר עם הרב אברהם שפירא. הוא היה הולך מאוד מהר, גם בעשור השמיני לחייו. היו לו אמנם צעדים קטנים, אבל זו הייתה מעין הליכה-ריצה כזו. עשינו הכל במין חדות נעורים, ורוח גדולה הייתה שם. איפה הילד שהייתי אז, ואיפה אני היום", כתב דאום. 

דאום היטיב לתאר את האתגר האינלקטואלי שעמד בפניו, כשניסה לפצח את לימודו ב'חפצא' ו'גברא' - דהיינו, מה שבין חפצים לבני אדם. בתוך דבריו אלו תיאר את סוגיית מצוות שילוח הקן, כדוגמא. "האם יש על האדם מצוות ללכת ולשלח אם מעל אפרוחיה וכו', או שאם מצאת קן ואתה רוצה להשתמש בביצים - עליך לעשות זאת?", כותב דאום וממשיך לבאר כוונתו, "במקרה הזה, התשובה היא שהדין הוא על החפצא, מה שהופך את שילוח הקן למצווה שאין בה רוע, אלא חוט של חסד משוך עליה. כיוון שמטרתה היא למנוע מאם הגוזלים את הכאב הנפשי שיש בלקיחת הביצים שלה".

חנוך דאום

לאורך כל הטור, הפליג דאום בשבחו של לימוד התורה, התגאה בשפה הארמית השגורה בפיו כתוצאה מלימוד הגמרא, ואף אמר כי הדבר המשמעותי ביותר שהוא זוכר ושיש לו מידה לא מבוטלת של געגוע אליו הוא 'איזו מתיקות כזו של לימוד', לדבריו.  עוד הוסיף דאום לשתף את קוראיו בתחושת העונג העילאית שחש, מעצם הלימוד. "בתקופות שבהן הייתי עמוק בעניין ולמדתי במהלך שני 'סדרים' ביום את המסכת הנלמדת, כלומר שעות ארוכות בכל יום ישבתי מול הפונט של התלמוד - יכולתי לעתים להפיק עונג ושמחה עמוקה מאוד, מעצם הלימוד. וזה דבר מדהים, כי את העונג ההוא לא הרגשתי מאז - בשום מקום אחר. לא בלימודים או בקריאה של דברים אחרים שבחרתי ללמוד, ולא בשום מפגש עם שום טקסט אחר, גם טקסטים יהודיים", כך כתב. 

בנימה אופטימית זו סיים דאום את הטור, ובדברים שניכר עליהם כי יצאו מן הלב. "דבר אחד לא אוכל להכחיש: את העונג המתוק שהרגשתי בימים טובים של 'סדר בוקר' עם החברותא, לא הצלחתי לשחזר מאז. את תחושת הסיפוק והחדווה שבה הייתי מתווכח עם חבר על הדרכים להבין איזו מחלוקת במסכת בבא קמא, ולהמשיך את הוויכוח גם בדרך לארוחת צהריים, לא חשתי בשנית. אולי זו הייתה חוויה שלא היה בה ערך אקדמי, אבל האושר. ובכן, האושר היה אמיתי".