ידידיה מאיר
פרידה (זמנית!) ממאהל הגבורה
אני לא יודע מי בעירייה קיבל את ההחלטה הזאת ומה השיקולים שלו, אם זו בירוקרטיה או אידאולוגיה. מה שלא יהיה, מאהל הגבורה ממש לא סיים את תפקידו ההיסטורי
- ידידיה מאירלמעקב
- ט' כסלו התשפ"ז||

ביום שני עמדתי בפקק הקבוע ברחוב רבין ליד הסינמה סיטי בירושלים, ופתאום ראיתי בצד שמאל מראה שקרע לי את הלב. משאית גדולה עם מנוף, ולצידה פועלים של עיריית ירושלים שמפרקים את "מאהל הגבורה".
אני לא יודע מי בעירייה קיבל את ההחלטה הזאת ומה השיקולים שלו, אם זו בירוקרטיה או אידאולוגיה. מה שלא יהיה, מאהל הגבורה ממש לא סיים את תפקידו ההיסטורי. אני מעריך שבקרוב נהיה זקוקים לו יותר מ"מאהל האחדות" של גיבור ישראל ח"כ אלישע מדן.
ועד שהוא יוקם מחדש (אולי במבנה קבע? למה "מאהל הגבורה" ולא "היכל הגבורה"?), אני מנצל את ההזדמנות הכואבת להודות לכל אותן מאות משפחות, שבשעתן הקשה אזרו כוחות, אני לא יודע מאיפה – בעצם, אני יודע היטב מאיפה – לחזק את האומה כולה.
וברמה האישית: תודה על כל כך הרבה תפילות, שבתות, חגים, אירועים, נאומים. מאירוע הכנסת ספר תורה היסטורי שנערך שם, דרך בריתות לתינוקות שאביהם נפל, אין-ספור קבלות שבת מרגשות שהובילו משפחות שכולות ועד לדרשות קצרות, קצרצרות לפעמים, בשבתות באמצע המלחמה, בימים של "הותר לפרסום". לעיתים כמה משפטים הספיקו כדי לחזק את מאות האנשים שהגיעו להיות שם ביחד.
ואחרי התודה האישית, תודה בשם מנהיגי האומה, ובראשם ראש הממשלה. לפעמים הוא היה נכנס לפגישות עם אנשי פורום הגבורה במצב רוח מסוים, ויוצא כעבור חצי שעה במצב רוח אחר לגמרי. מרומם, מחוזק. קשה לדמיין איפה היינו היום בלי המאבק של פורום הגבורה, וגם בלי המאבק של פורום תקווה, של משפחות החטופים.
אז את פורום תקווה אפשר, בחסדי ה', לסגור. שבו בנים לגבולם. אבל לאנשי פורום הגבורה יש עוד עבודה רבה, כאמור. חינוך, תודעה, אמונה, יציאה מכל הקונספציות. ולרוח הגדולה הזו – שום מחלקה בעירייה לא תוכל להוציא צו סגירה.
הטור פורסם במגזין "עולם קטן". לתגובות: yedidyameir@gmail.com